על פי ההתנהלות של בני סכנין עד כה בקיץ הזה, אל תתפלאו אם אי שם במאי היא תהיה עמוק במאבקים על ההישרדות בליגת העל.

גרשון בן ה-28, לגיונר ב-8 השנים האחרונות, נקשר בחלון ההעברות הנוכחי עם ישראל יותר מתמיד ומכבי חיפה מראה רצינות רבה לגביו ובצדק. שחקן עם קבלות, פייטר הגנתי, ובאנקר בנבחרת ישראל

כי מדובר פה בשחקן שמשחק כבר שנתיים וחצי בקבוצה. מתישהו קיבלתם ממנו תחושה שהוא רוצה להיות פה? מתישהו יצא בהודעה ואמר - "אני במכבי חיפה ופה רוצה להישאר"?

ברוכים הבאים לעונת 2017/18, עוד עונה בה מכבי חיפה מנצלת את הפגרה כדי לגרום לאוהדיה להאמין, שוב, שהיא בדרך למקומה הטבעי, מרכז הבמה של הכדורגל הישראלי.

כל סוף עונה, עושה מכבי חיפה קצת קולות של "הנה, אנחנו עוד שנייה חוזרים לתת פייט בצמרת הליגה", וכל שנה אותו מפח נפש, אותה אמנזיה כללית, אותו ריסטארט-בכאילו.

קשה להצביע על מדיניות נכונה של קבוצה בארץ מבחינת הצוות המקצועי ושחקני הרכש, אבל מה שכן אפשר הוא ללמוד מניסיון העבר ולראות מה משותף לכל הקבוצות שכן הצליחו.

בכל רחבי אירופה וביתר העולם כבר מזמן התקדמו למשחקים טקטיים ומאורגנים. יותר קבוצות, גדולות וגם קטנות, משחקות בצורה מאורגנת וטקטית. בליגה המקומית שלנו, רואים את המשמעת הטקטית רק במכבי תל אביב מאז הגעת ג'ורדי קרויף ובהפועל באר שבע של ברק בכר

יוסי בניון הגיע לבית"ר באיחור של 5, 10, 15 שנה. בגילו ובכושרו הוא לא יכול להוות תחליף ראוי לאיינבינדר, הוא לא מסוגל להוביל קבוצה לאליפות ובספק אם הוא יכול לסיים 90 דקות במשך עונה רצופה

לאחר 36 שנה בני יהודה זכתה סוף סוף בגביע המדינה. איציק עזוז הקפטן, שזהו הגמר השלישי שלו עם הקבוצה, סוף סוף קיבל הזדמנות להניף את הגביע המיוחל, אבל אז הגיעו הלכלוכים.

זאת הייתה עונה מאתגרת, ארוכה ולא קלה בכלל. שעות הצפייה הרבות בכדורגל ישראלי יכולות לגרום לאדם לאבד את שפיותו. למזלי אם הייתי שפוי, לא הייתי רואה כדורגל ישראלי כבר 30 שנים