אז כדי שתרחיש האימים מבחינת האדומים לא יגיע, על כמה מן השחקנים (החדשים והותיקים יותר) מוטלת האחריות הכי גדולה שמוטלת על שחקן כדורגל - לשחק בשביל הסמל.

שניים שעונים טוב על ההגדרה הזו, הם צמד הסופרסטארים הצעירים שנמצאים בכותרות בימים האחרונים, ניימאר ג'וניור וקיירי אירווינג. בין השניים יש המון נקודות דמיון ועדיין הסיטואציות בהן הם הנמצאים שונות מאוד. השניים החליטו לעזוב את הכול מאחור ולעבור לקבוצה אחרת בתקווה שיצליחו להטביע חותם בהיסטוריה של המשחק, כל אחד בתחומו

הדקה היא הדקה ה-62, צ'יבוטה מקבל כדור מול ראיקוביץ', הזדמנות ענקית להראות למועדון שלו מה הוא פיספס, הוא שולח את השוער ימינה ואת הכדור שמאלה, וזה ברשת! עכשיו זה הרגע שלו! אבל הוא בוחר להרים ידיים למעלה ולא לחגוג. למה בעצם?

מה רוצים מניימאר? מה בעצם רוצים ממנו? בסופו של דבר, השחקן בוחר באפשרות הכי טובה עבורו. בואו ונפרק את זה לשני חלקים

או, אם תרצו: מדוע בזכות רכישתו של נמניה מאטיץ' העונה מנצ'סטר יונייטד תסיים לראשונה מזה 4 שנים מעל ארסנל.

אין לי אפילו את היכולת לבנות מתח לסיפור פה, גם כי המשחק נגמר 4-0 לטובת קרית שמונה וגם מכיוון שאפילו ג'ון גרישם (סופר ספרי מתח) לא יכול לייצר עלילה מתוחה לדבר המשמים הזה שהיה בעכו.

עשר שנים בדיוק לאחר המעבר של פרדי אדו, הכישרון הבלתי ממומש של ארה"ב, לבנפיקה, מגיע לעולם הכדורגל סיפור נוסף ומעורר השראה של כדורגלן צעיר שגדל בדרום גאנה. כ-60 קילומטר מהעיר טמה (עיר מולדתו של פרדי אדו), נולד בשנת 2000, בבדובוראם, אלפונסו דיוויס

מצאתי את עצמי הולך לאימון הפתיחה של מכבי ברלין. כן, יש דבר כזה. הרגשתי צורך עז לחזור לשחק. לחזור להרגיש שוב שחקן כדורגל.

גם מוריניו ופפ מנסים ליצור חלק קידמי חזק וטוב, אבל הם לא הצליחו בשנה הראשונה להנחיל את השיטה בקבוצות שלהם, מה גם שהציפיות מהם כל כך גדולות לאחר שנה ראשונה מאכזבת, כך שיהיה להם קצת קשה יותר להמר על התקפה בכל הכח.

ברוכים הבאים לעונת 2017/18, עוד עונה בה מכבי חיפה מנצלת את הפגרה כדי לגרום לאוהדיה להאמין, שוב, שהיא בדרך למקומה הטבעי, מרכז הבמה של הכדורגל הישראלי.