כל פיסת מדרכה. כל חתיכת בטון. כל שלולית שקופה, כל עץ מלא ירוק. אני שואף את העיר ונושם אותה. את בתי הקפה שלה, את החנויות ואת הנוף מלא הבניינים. אני קולט את החלונות מהבתים והמרפסות וגגות הרעפים, ומצלם. מתעד בזיכרון. אני העיר. אני הרחוב. אני משתדל להשתלב בשקט, להשתלב ברעש, להשתלב בקצב ההליכה. אני משתדל להשתלב בסגנון הלבוש, בהבעות הפנים, בהלך הרוח. אני רוצה להיות ולא להיות. תוך שנייה אני מתערבב. נעלם. הופך שקוף. בן רגע אני עלול להיות כל האנשים. לא מיוחד כלל. איש-סתם. סתם-איש. לא שווה הזזת ראש, לא שווה מבט, לא שווה יחס. ברלין. כך אני מתמסר אליה. גרמניה. אני מנסה לתאר מי צעד כאן. מה היא הארץ שבה אני מהלך. נטמע. ומעל כל זה, אני חושב: איך זה להלך בתוך מדינה שהיא אלופת עולם? גלגלי המכוניות מסתובבים על הכביש בדיוק כמו בארץ, והאספרסו יורד במכונות הקפה בדיוק כמו בארץ, והעצים – עצים. מעולם לא התעקשתי להבדיל בין עץ לעץ. אבל מסביב כל זה, הכל עטוף בהילה עדינה של אלופים. וכאשר אתה מביט ברחוב ומתרכז – אתה רואה את זה.

כל חצי רחוב מגרש. כל רגע. כל רגע סל מבצבץ בתוך גינת משחקים. שולחן פינג פונג מנצנץ מוכן למשחק. אני עוצר ליד מגרשי כדורגל שכונתיים בשלל סגנונות. עם שערים קטנים בגובה הברך, עם שערים רגילים, עם שער אחד. מגרשי גומי, אספלט ואפילו חול. אני עוצר ליד מגרשי כדורגל שבנויים בעיגול, כאלה שהם קטנים ומתאימים רק לשניים על שניים. כאלה שמרושתים כדי שהכדור לא יעוף. כדורגל בכל סגנון. רק שחקו כדורגל. רק תרדו למטה. ואני נטמע. מרגיש איך זה להיות הולך רגל בתוך ארץ שהיא אלופת עולם. אתה רוצה גם להיות אלוף עולם. אתה רוצה לשחק כדורגל תמיד. ובכל המגרשים. והריגוש בלב חוזר לך. אי אפשר לפספס את זה. וכמו שהפכתי להיות הרחוב, העיר, הבניינים, והכביש – כך רציתי לחזור לשחק שוב כדורגל. משהו בער בי מחדש. כמו שבוער בילדים קטנים שרואים את שלל המגרשים האלה. איך לא יצאו אלופי עולם? הרי מכל מבט על מגרש כדורגל סתמי אתה מדמיין את עצמך מניף גביע, כובש שער ניצחון, או מחליק לגליץ׳ הירואי ומציל את הכדור מקו השער. הרי אין דבר יותר מרגש מלשים כדור בתוך השער. גם אם זה פס קטן עם בקבוק אל תוך שער סתמי באמצע הרחוב או גול אדיר במשחק אמיתי.

וכך, מצאתי את עצמי הולך לאימון הפתיחה של מכבי ברלין. כן, יש דבר כזה. הרגשתי צורך עז לחזור לשחק. לחזור להרגיש שוב שחקן כדורגל. להיכנס לחדר ההלבשה, לשים נעליים, לעלות לאימון, חימום, הנעת כדור. התרגשתי מכל תרגיל כמו ילד. רצתי כמו משוגע. רציתי רק לגעת בכדור. מכבי ברלין אמנם רק בליגה השישית, ולא קבוצה כזו מרשימה, אבל האימון היה באמת לא רע. והמתקן עצמו – באמת מרשים. פעולות קטנות עשו בי צמרמורת. לקפוץ לנגיחה, להשתלט על כדור, למסור פס. דמיינתי איך הכל חוזר, ואיך, איך זה כמו לרכב על אופניים. אתה לא שוכח. אתה לא שוכח לאן לזוז. זה אינסטינקט. זה טמוע בך. אבל הריגוש לא גבר על השכל. והחלטתי שאין סיבה מוצדקת שאתחיל לשחק שוב מחדש. בסופו של דבר – זה הופך להיות המסגרת של חייך. גם אם זו ליגה שמינית, או ליגה ראשונה. הכדורגל אחראי לתזונה שלך, שעות השינה, העבודה ועניינים אחרים. ולא הייתי מוכן לזה. אבל לרגע אחד, חזרתי שלוש שנים אחורה.

אבל ככה זה אצל אלופת עולם. הרחובות שלה מחדירים בך את התחושה ללכת לשחק. להיות ספורטאי. אפילו הכי שולי. לך תשחק. בשכונה, באופן מסודר, סטנגה, פינג פונג, כדורסל, כל דבר. יש את התנאים, יש את האפשרות. אלופת עולם. ישר אתה מזהה אותה. היא לא צנועה, היא נוכחת. היא באוויר, ובשמיים, וברחובות, במכוניות, בבניינים. אלופת עולם היא תמיד. והיא רוצה שתהיה גם. אפילו עלי, שכל כך מעט זמן אני נמצא בה, הצליחה להשפיע עלי. איך מפרישה טוטאלית חזרתי לרצות לשחק, להרגיש את הכדור. ככה עושים את זה. ככה הופכים לאלופים.