הדקה היא הדקה ה-62, צ'יבוטה מקבל כדור מול ראיקוביץ', הזדמנות ענקית להראות למועדון שלו מה הוא פיספס, הוא שולח את השוער ימינה ואת הכדור שמאלה, וזה ברשת! עכשיו זה הרגע שלו! אבל הוא בוחר להרים ידיים למעלה ולא לחגוג. למה בעצם?

כדורגל בעיניי הוא ספורט של רגש, של אמוציות, של הרצון לנצח, להצליח ולהבקיע. הרי זו המטרה של המשחק בסופו של דבר. זילות המנהג באה לידי ביטוי גם בקרב הקהל עצמו. זה מגוחך בעיניי שאוהדים מצפים משחקן מסוים שעבר אצלם לא לחגוג. השחקן הרגע כבש, ובלהט המשחק האינסטינקט שלו הוא לרוץ ולחגוג, מה זו האבלות הזו כל הזמן? זה כדורגל. תנו לחגוג, תנו להנות.

לאחרונה ראיתי פוסט מתרעם באחד מעמודי הספורט היותר פופולריים ברשתות החברתיות על כך שחן עזרא חגג שער שכבש במשחק ההפסד של בית"ר ירושלים 2-3 למכבי חיפה במסגרת הפלייאוף העליון בעונה שעברה. כותב הפוסט התרעם על כך שעזרא חגג מול קבוצתו לשעבר והטיף לו על כך שהיה צריך ללמוד מרוקאביצה שלא חגג (באמת?? לרוקאביצה אסור לחגוג מול בית"ר שבה שיחק עונה אחת בלבד?). די עם כל ההטפות האלו, די עם ההיעלבויות האלו, חן עזרא לא חייב שום דבר למכבי חיפה (שבה הוא סיים את דרכו בצורה די רעה, וגם הקהל די עשה לו את המוות) וכך גם כל שחקן אחר ששיחק יומיים וחצי בקבוצה מסוימת.

זה כדורגל, באנו לכבוש, להנות ולחגוג, לא להתאבל ולהתהלך חפויי ראש. תשאלו את זהבי.