צחוק הגורל, ושלוש עונות לאחר פארסת הפיטורין של פאקו, עומד על הקווים לא אחר מאותו קרויף, והכדורגל של הקבוצה שלו (כרגע) לא מבריק ביופיו.

אני מניח שלא ישאלו אותי, אבל אם היו מתייעצים איתי אני הייתי ממליץ על התמקדות ברכישה של אחד או כמה מהשחקנים מהבאים שיוכלו, ביחד או לחוד, להשכיח את הברזילאי

אז כדי שתרחיש האימים מבחינת האדומים לא יגיע, על כמה מן השחקנים (החדשים והותיקים יותר) מוטלת האחריות הכי גדולה שמוטלת על שחקן כדורגל - לשחק בשביל הסמל.

שניים שעונים טוב על ההגדרה הזו, הם צמד הסופרסטארים הצעירים שנמצאים בכותרות בימים האחרונים, ניימאר ג'וניור וקיירי אירווינג. בין השניים יש המון נקודות דמיון ועדיין הסיטואציות בהן הם הנמצאים שונות מאוד. השניים החליטו לעזוב את הכול מאחור ולעבור לקבוצה אחרת בתקווה שיצליחו להטביע חותם בהיסטוריה של המשחק, כל אחד בתחומו

הדקה היא הדקה ה-62, צ'יבוטה מקבל כדור מול ראיקוביץ', הזדמנות ענקית להראות למועדון שלו מה הוא פיספס, הוא שולח את השוער ימינה ואת הכדור שמאלה, וזה ברשת! עכשיו זה הרגע שלו! אבל הוא בוחר להרים ידיים למעלה ולא לחגוג. למה בעצם?

מה רוצים מניימאר? מה בעצם רוצים ממנו? בסופו של דבר, השחקן בוחר באפשרות הכי טובה עבורו. בואו ונפרק את זה לשני חלקים

אין לי אפילו את היכולת לבנות מתח לסיפור פה, גם כי המשחק נגמר 4-0 לטובת קרית שמונה וגם מכיוון שאפילו ג'ון גרישם (סופר ספרי מתח) לא יכול לייצר עלילה מתוחה לדבר המשמים הזה שהיה בעכו.

מצאתי את עצמי הולך לאימון הפתיחה של מכבי ברלין. כן, יש דבר כזה. הרגשתי צורך עז לחזור לשחק. לחזור להרגיש שוב שחקן כדורגל.

גם מוריניו ופפ מנסים ליצור חלק קידמי חזק וטוב, אבל הם לא הצליחו בשנה הראשונה להנחיל את השיטה בקבוצות שלהם, מה גם שהציפיות מהם כל כך גדולות לאחר שנה ראשונה מאכזבת, כך שיהיה להם קצת קשה יותר להמר על התקפה בכל הכח.

אז איך זה יכול להיות בעצם שאנחנו מצליחים לייצר נבחרות כדורסל תחרותיות, ובכלל כדורסל תחרותי ברמה האירופית, אך בכדורגל אנו נתקלים במחסום פיזי ומנטלי שאנו לא עוברים כבר מעל 40 שנה?