עשרה ימים עברו מהמשחק האחרון, וזה נראה לי ממש מזמן, בערך כמו המאה הקודמת לפחות. היה קשה, אבל נשארתי בחיים.

את הדקות הראשונות של המשחק, אני מבלה במעקב אחרי הפנינים של צמד הדברנים שמפריעים לשידור: "פורטו קבוצה קומפקטית" - מה זה אומר? שהם פחות שחקנים?

אז רפא בניטז עושה את העבודה, מנצח את יונייטד ומייצר לנו תקוות ל"מקום ראשון בליגה של קבוצות שלא קוראים להן סיטי", אלא שגם אוהדי ליברפול הצעירים כבר יודעים שתקוות כאלה סופן להסתיים בד"כ באכזבה. נחכה ונראה.

בבאיירן רצו ללכת על כל החזיתות, אבל החזרת האליפות לבירת בוואריה הייתה היעד המרכזי. לוגנר הצעיר לא היה מקום אפילו בקצה הרוטציה של הקבוצה הראשונה והוא הבין שאת המשך הקריירה המקצועית שלו, יאלץ לעשות מחוץ לקבוצת נעוריו

בדקה השלישית הסתבר לי שגם קבוצות צמרת אחרות מסוגלות לעשות טעויות טיפשיות בהגנה, ויותר חשוב שסלאח מצליח להבקיע בניסיון ראשון, למרות שתוך כדי ההתרחשות הייתי בטוח שהוא משך את הבעיטה צעד אחד או שניים יותר מדי. 0-1.

באמצע המחצית השניה, תוך כדי נימנום, תהיתי ביני לבין עצמי האם יהיה לי משהו לכתוב על המחצית הזו, חוץ מהעובדות החשובות ביותר שכנראה ליברפול תקבע שיא של מסירות ואולי גם של אחוזי אחזקה בכדור במשחק הזה.

חמש הדקות שהחלו בדקה העשרים היו לא פחות משוגעות, עם שתי החלטות שיפוט טלויזיוניות (פסילת השער מקרן לברומיץ בגלל נבדל ופנדל אחרי עבירה על סלאח) ופנדל למשקוף של פירמינו. אחרי כל הבלאגן, ברומיץ' נשארת עם היתרון.

בהפסקה אני נכנס למקלחת מתוך תקווה להתעורר ומתוך הזדהות עם השחקנים שכנראה זה מה שקלופ עושה להם גם. במחשבה שניה מי שצריך להתעורר זה דווקא הקלופ ואולי לבצע חילוף לפני הדקה ה 758 כמקובל עליו.

כשהכל הולך אז אפילו השוער של סיטי עושה טעויות ששמורות בדרך כלל לשוער האדום, וסלאח מסובב כמו קוסם לרשת. 1-4. תשע וחצי דקות של שיכרון חושים.

כרגיל אין לי שמץ מושג מה נראה היום מליברפול, אבל אני אהיה מאוד מופתע אם נראה מעט שערים.