כשהתחלתי לכתוב את סידרת הפוסטים על העונה של ליברפול קראתי לה ה"מסע לאליפות" מכמה סיבות, ולא כי ממש האמנתי שנזכה באליפות.

לפני המשחק היתה לי התלבטות קלה מה לעשות, כי אצל השכנים שלי התקיימה הופעה של "ג'יין בורדו", אחת הלהקות הכי הכי של השנה האחרונה במוזיקה הישראלית. המחוייבות לקהל קוראיי הנאמן הכריעה לבסוף לטובת הכדורגל, אבל מדי פעם התגנבתי למרפסת כדי ללקט כמה צלילים.

אילוצים משפחתיים הכתיבו הפעם זווית אחרת של צפייה במשחק. זווית דף הפייסבוק של אוהדי הקבוצה בתגובות בזמן אמת

הלכתי על כל הקופה עם מסע רכש מכובד, במטרה לנצח את מילאן השנואה ולזכות סוף סוף באליפות. עוד לפני פתיחת העונה סיימתי את רוב הרכישות שלי.

אתגר הנבחרות יצא לדרך. חמש הנבחרות שלי - הולנד, סנגל, דרום קוריאה, ג'מייקה וקולומביה, אמורות להוביל אותי להישג חסר תקדים של זכייה באליפות הקונפדרציה אותה הם מייצגות.

אתגר הנבחרות נשמע פשוט כששומעים אותו לראשונה, אך מהר מאוד מגלים שהוא מורכב. המטרה היא ברורה - לאמן חמש נבחרות, נבחרת מכל קונפדרציה (אירופה, אסיה, אפריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה), ולהוביל אותן לזכייה בטורניר החשוב ביותר בכל קונפדרציה.

למה לי להטריח את עצמי בניתוחי כל המערכים האפשריים של ריאל, כשיש כל בוקר פלייאוף NBA מרתק. בשביל מה הבאנו את קלופ?

הפסד לא יכתיר את העונה הזו ככישלון וניצחון רק יתן חותמת נוספת על עונה מוצלחת.

מאחר והמטרה הבסיסית שלנו היא לא לספוג, קלופ עולה עם מערך סופר התקפי.

יש אצלי סוג של נפילת מתח אחרי השבועות המטורפים האחרונים שהביאו את הקבוצה לגמר בקייב. אני יודע שהמשחק חשוב וקובע לעונה הבאה, אבל לא היה לי ממש חשק לקרוא את הכתבות המקדימות, או התגובות בפייסבוק או את נאומיו של קלופ