הטור האדום היחיד שמעז להתרעם על חוסר ההתחשבות של הפרמייר-ליג במעמד הפועלים והעובדים בארץ ישראל, שבזמן שהם עמלים להרוויח את פת לחמם הם צריכים לראות את המשחק במסך הסמארטפון מתחת לשולחן או על המחשב תוך תרגול מעבר מהיר בין החלונות.

איזה מגמה תימשך היום - שתי הרביעיות שהבקענו בשני המשחקים האחרונים, או מיעוט השערים במשחקים מול הקבוצות הגדולות?

בייסבול הוא אולי הספורט הכי קבוצתי שיש מכיוון שכל פעולה של כל שחקן בכל שלב יכולה להכריע אותו.

פעם קראו לזה כדורגל טקטי ואולי זה נכון, אבל היום אפשר להגיד שזה משעמם. שתי הקבוצות לחוצות ומפחדות פחד מוות אחת מהשנייה, ולא יוזמות, העיקר לא לספוג.

אני מניח שבשמחת תורה, מי שלא עשה הקפות, העביר ערב שקט ודי משעמם מול שני משחקי "כדורגל" חסרי שערים, לא היה עדיף לראות את משחקי שובר השיוויון בין ארבע מקבוצות הבייסבול הטובות העולם, מול אצטדיונים מפוצצים, ועם הרבה אקשן?

לפני כשבועיים כתב רום טל-דן פוסט קצר ובו תיאר את מצבו העגום של הכדורגלן הישראלי. הההמלצה שלו היתה קצרה ופשוטה - צריך להסיר את המגבלה על כמות השחקנים הזרים

כשהבת שלי אמרה שהמשחק הזה כבר היה השבוע, הסברתי לה איפה היא טועה. כשסלאח עבר את השוער והחטיא כמו סטארידג' באמצע השבוע, הבנתי שהאישה שוב צדקה.

תוך כדי בהיה במסך אני שואל שאלה נוספת - פער שערים הוא חשוב, אבל בינינו, מי צריך את המחצית השנייה?

זה ידוע שבכדורגל התשובות לרוב השאלות נגזרות מהתוצאה, לדוגמא השאלה הניצחית האם הפגרה טובה לקבוצה או לא?

לסטר זורקת עוד חלוץ למגרש וקלופ, כרגיל, מסרב לרענן את השורות ולשנות קצת את המערך, ואז נגמר המזל, או יותר נכון שיקול הדעת של אליסון