האם אי פעם קרה ששחקן עבר תוך שתי דקות ממעמד של "מה אתה עושה?" למעמד של "איך עשית את זה?", כמו שסאלח עבר בפתיחת המשחק?

יש את הכלל הזה של 20/80, לכן כשהופיע על המסך בערך בדקה העשרים שליברפול מחזיקה בכדור 80% מהזמן היה ברור שזה סימן מבשר רעות, ואכן ארבע דקות אח"כ הגיעה הסידרה הצפויה. סידרת הטעויות, כמובן.

הרחקה שמרחקה, הסיטי היו הרבה הרבה יותר טובים. אמנם עד השער הראשון הגענו שוב ושוב לרחבה שלהם, אלא ששם עשינו כלום ושום דבר וברמות הללו, מי שאחוזי ההצלחה שלו כל כך נמוכים לא ינצח

אמנם אני פולני, אבל למה להיות שלילי? למה? איזה מחצית ראשונה מדהימה. ממש לפי ספר. כמו בסרטים. כמו בחלומות או כל הגדרה אחרת שתמצאו.

החבר'ה מתעוררים קצת בפתיחת המחצית השניה ופירמינו מצליח סופסוף לעבור שחקן באחד על אחד, אבל כשהוא מנסה בעיטת קוטיניו מפינת הרחבה, זה לא יוצא כל כך קוטיניו. אחח, יא קוטיניו, אייכה?

מה שבטוח זה שלתוצאת המשחק היום תהיה השפעה גדולה על ההתייחסות שלנו כאוהדים לקוטיניו, למרות שמדובר רק במשחק אחד.

אחרי שסופסוף סירבו סופית לניסיונות בארסה לרכוש את קוטיניו (חלמו על המיליונים שיקבלו?), הודיע הבחור ודווקא בערב שישי, שהוא רוצה לעזוב, סיבך לגמרי את המצב והכריח אותי לעדכן את הטור.

יש לי תחושה שההכנה המנטלית של הקבוצה למשחקים נגד ה"קטנות" היתה לקויה ונראה היה שהמוטיבציה והמחוייבות של השחקנים לא מספיקה. את הגדולות קירקסנו ונגד הקטנות קרסנו.

קודם כל זה האיצטדיון. כבר לא משחקים בדברים כאלה. הקהל רחוק והצורה שלו אליפטית. די מוזר, אני חייב לציין. אמנם הוא אולימפי והוא חדש, אבל נראה שהוא מתאים לכדורגל במדינה כמו ארה"ב ולא למולדת שלו.

25 עונות מלאות עברו מאז התחלתי במסע המנג'ר, וכעת הגיע הזמן לסכם את הדרך המדהימה שעברתי. 6 חודשים, 5 קבוצות, 4 זכיות בליגת האלופות, 3 טרבלים, 2 מאמן השנה בעולם ומשחק אחד קסום שגרם לי, וגם לכם הקוראים, להתנתק מהחיים האמיתיים ולהתחבר לעולם נוסטלגי, וירטואלי ומהפנט.