הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
לפני המשחק:
כשאתה קבוצת צמרת בכושר מצויין ועם רצף משחקים ארוך ללא הפסד וחייב ניצחון, ומשחק נגד האחרונה בטבלה וקוראים לך ליברפול, אז מה סביר שיקרה – ניצחון לקבוצת הצמרת או איזו שטות או טעות או כל התרחשות דימיונית או מוזרה אחרת שתגרום לסוונסי לצבור נקודות לא צפויות?
האמת היא שבעונה שעברה היינו בוודאות מפשלים במשחק כזה, והעונה אנחנו דווקא מצליחים איכשהו לצאת בשלום מרוב המשחקים נגד קבוצות התחתית הללו.
אני אופטימי אבל גם קצת חושש.
פינת הקלישאה של קלופ:
"בשנתיים האחרונות אכלנו אותה והגענו לחצי גמר גביע הליגה. הדבר הטוב ביותר שקרה לנו השנה זה שלא עלינו לחצי הגמר ויכולנו לתת לשחקנים קצת חופש ולצאת למחנה אימון קצר" (קלופ אומר את האמת ואני בתרגום קצת חופשי).
המשחק:
קלופ אמנם לקח את השחקנים למחנה אימון קצר שבו היו אמורים להתאמן על תיאום ומשחק קבוצתי, אבל בדקות הראשונות היתה לי תחושה שמדובר בחבורה שנפגשת למשחק אימון ראשון אחרי פגרה ארוכה ושהם כלל לא מכירים איש את רעהו, וביחוד לא את סלאח, שלא נגע בכדור, ושהפעולה המשמעותית הראשונה שלו היתה סחיטת עבירה בדקה ה 21.
לא הבנתי גם מדוע את חבורת האנשים שרצו על הדשא בבגדים לבנים מכנים "קבוצת כדורגל". לשלמה שרף יש כינויים עסיסיים הרבה יותר לחבר'ה של סוונסי שהם בלי ספק ה"קבוצה" הכי גרועה בליגה, וללא תחרות.
אחרי חצי שעה של נמנום מול המסך ובעוד אני חוכך בדעתי אם לעבור, השם ישמור, למשחק של בית"ר וסכנין שנראה הרבה יותר מעניין, מקבל המצרי מסירה בסגנון קוטיניו מההולנדי ומעיף לשמיים בסגנון סלאח.
גם הבלם של סוונסי קיבל מסירה מההולנדי, חמש דקות להפסקה ועשרה מטרים מהשער, אמר תודה ושם את הכדור בפינה של קריוס. 1-0 לסוונסי.
דרך אגב, למה כתוב להולנדי וירג'יל על החולצה ולא ואן-דייק?
בהפסקה אני נכנס למקלחת מתוך תקווה להתעורר ומתוך הזדהות עם השחקנים שכנראה זה מה שקלופ עושה להם גם. במחשבה שניה מי שצריך להתעורר זה דווקא הקלופ ואולי לבצע חילוף לפני הדקה ה 758 כמקובל עליו.
קלופ לא מחליף ורוברטסון עובר לתפקד כקיצוני שמאלי, אבל עם סיומת של מגן. בינתיים לאלנה ממשיך להתחמם ואני חושב לעצמי שבערב שבו אפילו בניון נכנס למשחק, גם קלופ יכול לעשות חילופים, רק חבל שקלופ לא מכיר את בן זקן ולכן גם לא לומד מניסיונו…
הקבוצה נראית הרבה יותר נמרצת במחצית השניה, אבל בלי שום תכלס. קלופ שולף את אינגס מהבוידם והבעיטות, שמגיעות בעיקר משחקני ההגנה שמגיעים להציל את המולדת, הולכות לשמיים והמסירות הולכות החוצה. באיזור הרחבה של סוונסי יש עומס תנועה כבד יותר מאיילון בשעות הבוקר ויעילות ההתקפות של ליברפול שווה ליעילות של מעבר בין המסלולים בפקקי הבוקר של איילון.
ההתקפה הלפני אחרונה שבה סלאח בעט לעננים במקום למסור היתה תמצית המשחק בחמש שניות, או בקיצור נח בשבע שגיאות.
ההתקפה האחרונה שבה פירמינו נגח לקורה ולאלנה לא השתלט על הכדור היתה תמצית מה שלא היה במשחק – יציאה מהשבלונה שהתרחשה כשוירג'יל נכנס לרחבה ומייצר הזדמנות. מעט מדי, מאוחר מדי.
שורה תחתונה:
הפסד מיותר.
אין לי מושג איך הצלחתי לכתוב כל כך הרבה מילים על משחק כל כך חלש ומשעמם של שתי הקבוצות, שאחת רוצה, אינה מסוגלת אבל גונבת גול והשניה יכולה אבל לא היום.
נראה לי שקלופ שכח לתרגל במחנה האימון את מוטיב ה"דאבל פס" או את עקרון מסירת העומק, ולכן החששות שלי התממשו.
פיספסנו הזדמנות ענקית להגדיל את הפער מהמקום החמישי וכרגיל אנחנו מסתבכים איפה שלא צריך ובדיוק כשנכנסים לשלבים העמוסים של העונה.
לביטלס אין מה להגיד על הופעה כל כך חלשה, אז הפעם אני אשתמש במילים של שניים מאמני הדיבור והמילה הכתובה:
"לא היה כלום כי לא היה כלום" (אני מניח שלא צריך לפרט מי הקופירייטר).
"קוטיניו, קוטיניו, קוטיניו, איך הלכת מאיתנו? איפה אתה? בגן עדן אתה יושב ואוכל את שור הבר. שיהיה לך לבריאות, אבל תשאיר משהו לצדיקים. איך נכנסת לגן עדן?" (דן בן אמוץ במערכון "הספד עצמי").
