פגרת הנבחרות או כמו שלא מעט אוהדים ברחבי העולם קוראים לה, קדחת פיפ"א, סוף סוף הסתיימה לה והיא מפנה את המקום לליגת העל שלנו (הוי, כמה טוב שחזרת).

אם היו אומרים לכם שלאחר 6 מחזורים בליגת העל תהיה קבוצה אחת שלא הפסידה עדיין ומובילה את הליגה ב 3 נקודות, סביר להניח שלא הייתם משערים לעצמכם שזוהי הפועל חיפה. אז מה קרה שפתאום הכל השתנה?

אחרי צפיה בנבחרת ישראל מול ליכטנשטיין ברור שגם ניצחון על ספרד לא יסתיר את האמת הפשוטה שנבחרת ישראל היא נבחרת חלשה, לא מאומנת, בלי פוטנציאל שיפור נראה לעין.

אם זה לא מספיק אז מכבי בחרה, בצורה די תמוהה, לעבור דווקא לאצטדיון מאוד לא נגיש תחבורתית כמו נתניה.

 אני יודע שאת זוכרת ימים יפים כשניצחנו אריות כמו צרפת ואוסטריה. כולנו זוכרים. מדברים על זה בלי סוף, אבל את כבר לא שם. חייליך אינם, לגיונרים לא עוד. ברקו הלך, יוסי לא מנצח על אנגליה יותר, שפיגלר רק זיכרון עמום. תתייחסי למעמדך בכבוד. לא ליש את וגם לא לביאה. לא עוד. געגועים יש גם בנו, ומכאן נותר לשאוף רק למעלה. …

זה הזמן של איתי שכטר להתבגר. אחרי עונה נהדרת אשתקד עם 14 שערים בליגה ועם פתיחת עונה טובה השנה כאשר כבש צמד מול מכבי תל אביב והוסיף עוד שער מול אשדוד ב-2 המחזורים הראשונים, יש נסיגה ביכולת שלו במשחקים האחרונים.

אחרי שני משחקים שהסתיימו ללא שערים, אבל עם הרבה מקום לאופטימיות וגאווה, מכבי ירתה לעצמה ברגל במפגן פשוט מביש של זלזול וחוסר אחריות

המחזור ה-6 בליגת העל אוטוטו יוצא לדרך וקבוצות ליגת העל השונות, אלה שסיימו בהצלחה את תשע"ז ואלה שפחות, רוצות לפתוח את השנה העברית החדשה ברגל ימין.

אחרי עשרה חודשים – הפינה האהובה חוזרת! והיום – הדרבי התל אביבי מגיע לפינה, שנה אחרי ה-5:0 ההיסטורי.

אם יש סיבה אחת שההתאחדות לכדורגל חייבת לאמץ את חוק הענישה בדיעבד, כפי שאומץ בליגה האנגלית השנה, קוראים לה איתי שכטר