הנה לכם ארבעה שחקנים נוסטלגיים שתחייה מחדש שלהם תיקח את הקבוצה שלהם צעד אחד קדימה בליגה.

הנושא שעליו אשים את הזרקור הוא השפה המיליטנטית שנעשה בה שימוש לאחר המשחקים. הן אצל האהודים , הן אצל הפרשנים וחילחלה אפילו אל מאמנים בגילאי נוער ולהסביר מה כל כך בעייתי באמירות הללו.

המהפך של מכבי שהתחיל עם ההגעה של ג'ורדי קרויף, אמנם הביא בשש עונות שלוש אליפויות והרבה רגעי אושר ונחת, אך הנחיל בקבוצה שיטה אחת המובילה את הקבוצה לגיהינום ספורטיבי.

ליברפול כבר הרבה מאוד זמן לא זכתה בתואר משמעותי. ליתר דיוק, מאז עונת 2004-5, עונת הזכייה ההיסטורית בליגת האלופות מול מילאן. כדי להיזכר באליפות צריך לחזור לימי רוזנטל בשנת 90 -89

בסופו של דבר לכולנו יש רצון לשפר את הכדורסל פה ולליגה יש תפקיד מרכזי בכך. על מנת לשפר את הליגה, אלו הצעדים שלדעתי צריך לנקוט

פתאום צצים להם סדקים בכל מה שקשור להתנהלות בקבוצה מה שמשפיע גם על היכולת. מה גורם לאותם סדקים לצוץ כעת? ממה נובע השינוי המשמעותי ביכולת? אז למי שלא עקב, הנה תקציר החודשים האחרונים של הקבוצה.

הרבה ילדים שמגיעים למשחקים, לא תמיד חוזרים למגרשים, משום שההורים מודאגים מתופעת האלימות המילולית ואפילו הפיזית, שנספגת ביקיריהם על לא עוול בכפם בידי אוהדים בוגרים אך לא מחונכים.

בטח תשאלו מה הסיבה לכיסופיה של מכבי, הרי קרלוס לא יחזור להוביל את קו ההגנה הצהוב, הוא פרש רק הקיץ, לא אימן בשום קבוצה לפני המינוי ולא ברורות יכולותיו המקצועיות כחלק מצוות אימון

קשה לפרשנים שלא להבחין בדמיון בין השניים, באתלטיות בגודל ובעיקר באיי קיו כדורסל שנוסק לשמיים. פרשני הנ.ב.א רבים הוסיפו והכתירו את בן סימונס לדבר הכי קרוב ללברון ג'יימס העונה בNBA.

באקלים המזרח תיכוני, נראה שהמנהל מקצועי שהופך ביום בהיר אחד למאמן והמאמן שביום בהיר אחר הופך למנהל מקצועי, הם תופעה שבשגרה ולצערנו, כמעט תמיד מתלווה סוף ידוע מראש.