אם יש סיבה אחת שההתאחדות לכדורגל חייבת לאמץ את חוק הענישה בדיעבד, כפי שאומץ בליגה האנגלית השנה, קוראים לה איתי שכטר. בדקה 15, כשבית"ר מובילה 1-0, שכטר מצא את עצמו באחד על אחד מול איתמר ניצן, ובמקום להמשיך את תנועת ההטעייה ולהבקיע את השני, בחר השחקן, שקנה לו שם של צוללן, איך לא, בצלילה חופשית אל הדשא. מנשה משיח הפעם לא בלע את הפיתיון, אך גם לא הניף צהוב כמתחייב. התחזות מהסוג הזה, שבה השחקן מעדיף ליפול מאשר לנסות ולהבקיע, היא זלזול משווע באוהדים, בשחקנים, בשופטים ולמעשה בכל הכדורגל הישראלי. כי זו לא עבירה גבולית וגם לא מצב שיש בו ולו שבריר של ספק. הצגות מהסוג הזה הן תסמין של מה שרע בכדורגל הישראלי ושל תרבות של עצלנות. שכטר חוגג. ההתחזויות הורסות לו. קרדיט לדף הפייסבוק "מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL"
אך אם מצד אחד החוקים צריכים להגן על הכדורגל, בגול שנפסל לחן עזרא, החוקים הם אלה שמבאסים את המשחק. חוק הנבדל נועד למנוע מצב שבו שחקני ההתקפה עומדים מאחורי ההגנות ומבקיעים שערים לא הוגנים. אך השער של בית"ר לא נפסל במצב בו שחקן התקפה עמד מאחורי ההגנה וקיבל כדור משחק שעמד לפניה, אלא ממצב שבו ז'אורז'יניו מסר פס רוחב לחן עזרא, שבמקרה עמד חצי מטר לפניו. ההגנה של ק"ש לא הייתה באיזור, וזוהי דוגמה של שער שאולי נפסל בצדק מבחינת החוק, אך חוטא למטרת הנבדל וחבל.
בדרך כלל כשמשחק מסתיים באיבוד נקודות, אם בתיקו ואם בהפסד, האוהד הממוצע ינסה לחפש אשמים – המאמן שהעלה הרכב מוזר, החילופים לא היו במקום, השופט שלא שרק או השופט שכן שרק, הקבוצה היריבה שבאה לקלקל או מזג האוויר החם/קר/לח/רטוב. כל סיבה היא מספיק טובה כדי לתרץ את הפסד הנקודות. אבל המשחק של מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה הוא בדיוק ההפך. כי אין את מי להאשים. ההרכב היה טוב, מזג האוויר מצוין, האווירה מחשמלת, כדורגל איכותי וקצבי ואפילו השופט, על אף שלא שרק ולא הוציא צהובים לעבירות מוזרות של דוס סנטוס ובן הרוש (אבל כן צדק בהחלטות החשובות – שלושת ההרחקות), לא השפיע על תוצאת המשחק. אז מי אשם שלא ראינו שערים? כנראה שאף אחד. ביום שבו הכדורים העדיפו את הקורה מאשר את הרשת, אין מה לעשות מלבד להתנחם בעובדה שמכבי תל אביב מתחילה להיראות יותר טוב משנראתה במחזורי הפתיחה, גם בהגנה וגם בהתקפה. עטר. אותו היכולת הטובה לא ניחמה. קרדיט לדף הפייסבוק של "מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL"
קצת מצחיק לרכוש שחקנים בעשרות מיליוני שקלים, ולצפות ממאמן כמו גיא לוזון, שבאמת לא הגיע לשום הישג אמיתי בזכות יכולת האימון שלו, להוביל קבוצה שבורה מנטלית וניהולית למאבקי אליפות. אבל הצלחה אחת יש לגיא לוזון – עם בזבוזי זמן של גלזר מדקה עשירית, עם עבירות מכוערות ועם שחקנים אפורים כמו דוס סנטוס ודמארי – מכבי חיפה היא מכבי פתח תקווה החדשה. הדרך לנבחרת כנראה סלולה.
בשבועות האחרונים צוברת תאוצה "מחאת השבת", כששחקנים ואף מאמנים בליגת העל מבקשים מראש הממשלה להתערב ולמנוע קיום של משחקי כדורגל בשבת. אין לי כוונה לערער על אמונות דתיות של אף אחד ואני מכבד כל אחד את בחירתו. אך לצד הערך של שמירת השבת, עולות גם טענות על ה"ערך הסוציאלי" של אי קיום משחקים בשבת – כך יוכלו העובדים בפרך במקצוע הכדורגל לנוח ולבלות בחיק משפחותיהם. ובכן, ראשית, שחקני הכדורגל נמצאים בממוצע בראש טבלאות המשתכרים, ועל פי נתוני ההתאחדות המשכורת הממוצעת לשחקן בליגת העל היא כ-40 אלף ₪ בחודש. אז תחסכו ממני את הבכי והנהי על המסכנות של העוסקים במקצוע. שנית, לא זכור לי שמועדוני ליגת העל מכריחים את שחקני ליגת העל לעבוד (להתאמן, רחמנא ליצלן) יותר ממספר שעות מועט ביום, כך שגם הטענה על בילוי עם המשפחות לא תופסת מים. ושלישית, גם באירופה משחקים ביום החופשי – ושם, כנראה, מצליחים השחקנים לבלות עם משפחותיהם.
מנגד, אי קיום משחקים בשבת משמעותו עובדתית היא שהקהל שעוד מטריח את עצמו למגרש ייאלץ לעמוד יותר בפקקים אחרי יום עבודה, ולסיים את היום לאחר חצות, כי רק לשם הדוגמה, לצאת מהאיצטדיון בנתניה לוקח כ-50 דקות ביום טוב. מאז ומעולם היה הכדורגל משוחק ביום החופשי, דהיינו שבת, בגלל שהוא חלק מתרבות הפנאי. ופנאי, לרוב אזרחי ישראל יש רק בשבת. בניגוד לאירופה, אצלנו יום שישי נגמר בשעה 17:00 בשל כניסת השבת, לעומת יום שבת האירופאי שהוא יום מלא עם תחבורה ציבורית מלאה.
אז אם מעדיפים שחקני ליגת העל המסורתיים לשחק ביום אחר, be my guest, אך עשו זאת לאחר שיום ראשון יוגדר כיום מנוחה. עד אז, תנו לנו לחיות משבת לשבת.
