הסופרבול ה-52 ייצא לדרך ביום ראשון הקרוב (1:30 בין ראשון לשני שעון ישראל) ויפגיש שתיים מהקבוצות שסיימו עם המאזן הטוב ביותר בעונה הסדירה, ניו אינגלנד פטריוטס ופילדלפיה איגלס

יצאתי, הלכתי רבע שעה, כבר מרגיש כמו בכדורגל. ברמזור שואל זוג מה הכיוון לתיאטרון. מסבירים לי, "אתה בא להפגנה...?" שואלים. לא תודה, אני כבר בלחץ זמן.

מאות אלפי צפיות לכל סרטונים, תיוגים הדדיים בפייסבוק, נושא בכל שיחת חולין, אם זה בתיכון, בפינת עישון בצבא או בבית קפה השכונתי, כולם מוקסמים מהפלא הזה שנקרא ״קולולם״

אז אחרי 20 שנה וקצת, נראה לי שהצלחתי לענות, לפחות לעצמי, על השאלה - למה אני מאוהב בכדורגל ישראלי.

ראשית חשוב להבין - כשאנשים סביבכם מדברים על פוקר, הם לרוב מתכוונים ל-"טקסס הולד'ם". מדובר בווריאציה של פוקר, בערך כמו שסטנגה היא ווריאציה של כדורגל.

אוהדי מכבי תל אביב שרים ״אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין״. הם צודקים, אין דרך הגיונית להסביר מה עובר על אוהד כדורגל ביום של משחק חשוב או ״גדול״.

יש עוד לא מעט דוגמאות שיעידו שאותנו הצופים היריבות מושכת מאוד וגורמת לנו להנאה מוגברת כאשר אנחנו צופים בשני ענקים מתמודדים זה מול זה באותה זירה.

הכדורגל של בית"ר לא מעניין ולא יפה לעין, אך יעיל. פאקו אייסטרן כשאימן את מכבי תל אביב ספג את אותן ביקורות ולקח טרבל. ואז הגיע יוסי בניון, הצרה הכי גדולה שבן זקן יכל לבקש.

הרבה ילדים שמגיעים למשחקים, לא תמיד חוזרים למגרשים, משום שההורים מודאגים מתופעת האלימות המילולית ואפילו הפיזית, שנספגת ביקיריהם על לא עוול בכפם בידי אוהדים בוגרים אך לא מחונכים.

זו השנה השישית שבה מתקיימת ליגת אולטימייט לקבוצות מקצועיות. הו, כמה עברנו והתפתחנו מאז אותם הימים העליזים, כשהייתי משחקת בחולצות הוורודות בתבל, מפילה כל זריקה שמוסרים אליי, עושה הרבה רעש ומרגישה מקצוענית על החיים שלי