איך שראיתי את עצמי נפרד מההרכב הפותח כך נפרד ליבי מחיבה אל כל שחקן בסגל הזה. מעכשיו אני רק לעצמי. והאם זה התגוננות טבעית? אני מניח שכן. מניח

אז מי הגדול מכולם בכדורגל, כדורסל ושאר ירקות? לא נכריז על זוכה, אבל בואו לפחות נזהה את המתמודדים.

אני באמת מתלבט מה אותם עורכים למעלה חושבים עלינו? האם הם באמת חושבים שכולנו בבונים? או שככה יותר קל להם? לי יש דבר אחד להגיד להם. עיתונות לא רק מראה מציאות, היא גם יוצרת מציאות.

כיום מושקע המון כסף בכדורגל ובכדורסל בגלל היותם ענפים פופולריים בארץ ובעולם, אבל האם לא הגיע הזמן להשקיע יותר כסף בענפים אחרים שמוכיחים את עצמם? ענפים שמביאים מדליות וזכיות באליפויות עולם ואירופה בכל שנה, ולא אחת לכמה שנים?

לפני שבוע ישבתי לצפות במכבי תל אביב נגד הפועל חיפה דרך המחשב כמו אוהד כורסא ממוצע, ושוב מצאתי את עצמי בהתלבטות האם האווירה באצטדיון שווה את הזוועה הכרוכה בלשמוע פרשנות ושדרנות ישראלית.

בסוף הצלחתי. 3 וחצי חודשים שכללו הרבה ליווים, נסיעות ברכבת, הפסקות, עצבים, ייאוש, תודות לאמא טרנסלייט ואבא אוקספורד וריי פארלור אחד, שבזכות הכנות, השנינות, המבט הרחב והנשמה שלו - למדתי הרבה על ארסנל והכדורגל האנגלי. לא רק של אז, אלא גם על זו של היום.

בואו נתחיל בהבהרה קטנה: כשאתם הולכים לים וזורקים לחבר, לכלב, או לחבר שהוא כלב צלחת פלסטיק בצבע זרחני עם מדבקה עקומה ופוגעים בסבתא משתזפת במקרה הרע או שוברים את השטות הזו במקרה הטוב - אתם לא משחקים פריסבי.

באותו זמן הייתי כדורגלן ונראה היה שספרים יכולים להיות רק להוות לי מכשול. מעולם לא דיברתי עם חבריי לקבוצה על ספרים ומעולם לא החלפנו שמות סופרים אהובים. בכלל, מחדר ההלבשה של מכבי תל אביב הייתה מסקנה מאוד חזקה מבחינתי - כל מה שקשור ללימודים ולרוח מחוץ לתחום

אחת מקלישאות הספורט המפורסמות ביותר היא ש"שיאים נועדו להישבר". אבל לא כל דבר מגשים את היעוד שלו, וישנם שיאי ספורט שככל הנראה, לא ישברו לעולם.

דמיינו לכם שבליגת העל בכדורגל, קבוצה הייתה מתייצבת למשחק עם 11 שחקנים בלבד, תוך כדי משחק אחד מהשחקנים היה נפצע והשופט היה צריך לסיים את המשחק כי אין מחליפים. בכדורעף לא צריך לדמיין