כל אדם שאובחן, לפחות על ידי עצמו, במחלה שנקראת הכדורגל הישראלי, נשאל פעם על ידי אותו מתנשא שאתם מנסים להתרחק ממנו בשיחות מסדרון ("שאני אלך לשם? הצחקת אותי! לקחתי את יהלי לברצלונה והיה מדהים. מסי קלע שני גולים!) למה בעצם? למה אתה אוהב כדורגל ישראלי?
אז אחרי 20 שנה וקצת, נראה לי שהצלחתי לענות, לפחות לעצמי, על השאלה – למה אני מאוהב בכדורגל ישראלי.
דמיינו שאדם זר מוחלט לענף ולמדינה (לא גיא לוזון!) נקלע לסיור בארץ הקודש. הזר שלנו מנסה להבין מי נגד מי, ומה זה כדורגל ישראלי למען השם:
את הסיור הוא מתחיל בחיפה. הוא רוצה את השווארמות הכי טובות בישראל, בכל זאת… ישר בכניסתו לעיר, בין אלפי תכניות הרדיו באוטובוס, הוא שומע שרק בחיפה יש מכבי ומכבי יש רק בחיפה. אבל איך זה הגיוני בכלל? הרי נסיעה של רבע שעה במטרונית לקריית חיים, מובילה אותו בכלל אל בחור נחמד שמכריז ולא שואל, שחיפה היא בכלל של הפועל. ומכבי? הוא קרא בכלל פעם בעיתון בארצו הזרה שהם זכו באליפות אירופה בענף הזה של האלה שהחבר'ה מהכדורגל מגרשים תמיד מהמגרש…
אוקיי, רכבת של שעה ולתחנה הבאה:
הפועל? איך חיפה של הפועל? הרגע הוא שמע שהפועל זה הפועל ת"א בכלל, לא? הכל בכלל נראה אותו דבר… והבחור שם באדום שעומד ביפו? הוא יגיד לך שמכבי ת"א הומלסים, ואין להם בית, אבל את הבית שלו, ישראל, הוא לא בדיוק מייצג… אז של מי ת"א? של מכבי או הפועל? בשביל זה אותו זר מגיע לשכונת התקווה, פוגש במקומי שאומר לו "לא מכבי, לא הפועל… אנחנו מייצגים את ארץ ישראל". סחרחורת!
הזר לא מתייאש, ומגיע לבאר שבע. "אתם שונאים את נת.. נתניה?"! "מה הקשר בכלל? אז מה אם הם קראו לכם גמלים, זה היה הסמל שלכם למשך שנתיים, לא?… ורגע, אתם התגריתם בהם השנה, אז זה לא נגמר? זה רק מגביר את הסכסוך? המזרח התיכון הזה…" ובשביל לפתור בעיות במזרח התיכון, צריך ללכת ללב הבעיה – ירושלים….
– "מה הדבר שאתה הכי רוצה שיקרה השנה", שואל הזר שלנו ירושלמי וותיק ונחמד וישר נענה "שבית"ר תזכה באליפות, כמובן!".
– "אז רגע", שואל הזר התמים שלנו, "למה שלא תקנו נניח את הבחור ההוא מנתניה כדי שיחזק אתכם? קבוצה ששואפת לאליפות צריכה מלך שערים!".
– "לא, אותו אי אפשר… הוא ערבי. זה לא ילך".
– "הו, את הסכסוך הזה אני כן מכיר ויודע שאליו לא להיכנס, אז רגע, מה אתה מעדיף בעצם? בית"ר אלופה או בית"ר טהורה?".
– "תשמע…"
הבנתם את העיקרון.
הסטיגמה אומרת שאנחנו אוהבים את הכדורגל הישראלי כי הוא "שלנו", אבל זה מורכב מזה. גם הטישו שקינחתי איתו את האף לפני 7 דק' הוא שלי. אני לא בדיוק אוהב אותו. אני אוהב את הכדורגל הישראלי כי הוא לא מובן, מסובך, ובגדול – הוא כמו החיים עצמם, אנחנו עושים עניין ענק מדבר שהוא בתכלס חסר משמעות.
בום על כלום.
אני אוהב אותו כי אנחנו קנאים בצורה מגוחכת ומרגשת בו זמנית לשמות, לצבעים, לכינויים, לתפיסות הישנות, כאילו שמדובר כאן במלחמת עולם, אני אוהב את הלהט הזה, את הבום הזה על… כלום. אז נכון, כדורגל יותר חשוב ממלחמות והוא אפילו השבית זמנית כמה כאלה, אבל מה שאנחנו רואים זה אפילו לא כדורגל!
אבל זה לא מעניין אותנו.
אני אוהב את מה שהוא גורם לנו לנו לעשות, הבום הזה. לא משנה כמה יצחקו עלינו, יגידו לנו שהוא גרוע, נצפה ביותר ליגות זרות, הנבחרת שלנו תפסיד לנבחרות שלא באמת קיימות – אנחנו נמצא את עצמו נוסעים מרצון, בשיא העייפות של יום ראשון לפתח תקווה ב-21:00. אנחנו נפסיד חצי שעת שינה במוצ"ש בשביל צפייה בתקצירים של עכו ורעננה. ועוד שעה קריאה באתרים על המחזור שהיה, רק כדי שנוכל להתעצבן על דעות שידענו שנתעצבן עליהן, דעות שלא משנות כלום על נושא שולי.
הבום על כלום הזה ידחה שיחה דחופה ב-45 דקות כי אתה חייב לדעת ולא תוכל להמשיך את חייך בלי לדעת איך יתמודד יונתן לוי עם דין דוד, הוא שיגרום לך לקפוץ עם אדם זר לגמרי, שבכל סיטואציה אחרת לא היה ביניכם כל קשר, כאילו אתם חברים מגיל 9.
אז אותו בחור אולי ראה את מסי "קולע שני גולים" והילד נהנה, אבל אותו בחור… איך נגיד את זה כדי שרק אנחנו נבין? הוא פושט בסופרגול וציון 5.5 בעיתון מעריב. לא שווה אזכור בשם המשחק. יושב במקום שמסומן לו על הכרטיס…. לא סתם אתם רוצים להתחמק ממנו בשיחות המסדרון ופינת הקפה. הוא הגיוני מדי בשבילכם. איזה אדם יעדיף טיסה לקאמפ נואו על לעמוד על הכיסא בגשם באשדוד ולחגוג שער שוויון???
אני מאוהב בכדורגל הישראלי כי הוא בום על כלום, והוא מודע להיותו כזה בתוך תוכו למרות שהוא מנסה לשדר אחרת כלפי חוץ, ובגיל 20, גיל בו אני אמור להמשיך להתבגר ולהפוך לאדם הגיוני יותר – אני חושב שהמצב רק הולך ומחמיר…
