זווית אחרת

יש רגעים בחיים בהם אתה מבין שהגיע הזמן ועליך להתמודד עם מציאות חדשה, כזו שתמיד חששת מפניה, אך מעולם לא העזת באמת להיערך לקראתה. רגעים כאלה הם רגעים מכוננים, מפכחים, או כמו שהקלישאה אומרת, שחר של יום חדש.

כולנו אוהבים ספורט, חלקנו ממש חיים את זה, כותבים על זה, הולכים כל שבוע למגרש, צופים כמה פעמים בשבוע בטלוויזיה ולא מפסיקים להתווכח על זה, אפילו יותר מאשר על פוליטיקה. אבל מה קורה כששני העולמות נפגשים, אם בכלל? החלטתי לבדוק מה יש למפלגות להציע לנו בהקשרים של ספורט.

מתישהו אנטוניו בראון חזר להתאמן ונראה שהכל בסדר, עד שיום לפני פתיחת העונה הקבוצה הודיעה שהיא קונסת אותו בגין התנהגותו ומשחררת אותו

הסיקור התקשורתי שקיבל תהליך הפירוק של בארי מאנגליה היה משמעותי הרבה יותר מההתייחסות בישראל. כל אתרי הספורט נתנו לכך כותרות ראשיות, ערוצי הספורט הקדישו לכך מקום נרחב וכל הפודקאסטים הנחשבים דיברו על זה

במאמר הזה הייתי רוצה להתמקד בכמה דברים שאני מקווה שיהיו למאמנים שיאמנו בעתיד את שלושת הילדים שלי שמתעסקים בספורט

הגיבורה שלנו היא ג'סי גראף. בגיל 35 ג'סי משלבת בין חייה כפעלולנית בסרטים למתמודדת בתכנית, כאשר התחרתה כמעט בכל עונה החל מעונה 5 בשנת 2013

כששומעים היום את השם "ג'וזפה מאצה", מיד חושבים על סן סירו – מקדש הכדורגל. אבל הסיפור שעומד מאחורי האצטדיון הוא הסיפור של ג'וזפה מאצה, הוא הסיפור של הכדורגל.

ייתכן כי אני במיעוט בדעה זו, אם כי קשה להגיד שלא מגיעות תהילה והכרה למתאגרף שזכה ברצף בתואר אלוף העולם ב-4 קטגוריות משקל כבד שונות. ורוי ג'ונס ג'וניור הוא בדיוק מתאגרף כזה, ליתר דיוק – המתאגרף הזה, שכן, הוא היחיד שהגיע להישג זה.

אחרי סיכום האביב ופינה קטנה בג'ירו ד'איטליה - הגיע הזמן לסכם את שלושת החודשים האחרונים של רוכבי הפרויקט.

הטור השנה סיפק לנו אין סוף נקודות מעניינות, אנקדוטות משובחות או סתם מחשבות חדשות לשקוע בהם, ובגלל שדנו כל כך על אלאפיליפ העצום, ברנל הכוכב, סאגאן המלך או בארדה המאכזב (?), אבחר להתמקד דווקא בנקודות נישתיות (יחסית) שלדעתי חמקו מן הנוף הסיקורי.