אחד הוויכוחים, החוזרים על עצמם תמיד, הוא הניסיון להשוות בין כדורגל לתיאטרון. כמה באים לכאן וכמה לכאן. איזו תרבות יש כאן ואיזו כאן. אלה תנאים כאן ואילו כאן ואיזו "תרבות" כאן ואיזו כאן.

אישית, בד"כ אני לא מפריך את הסטיגמה. לא איש תיאטרון אני ואצטדיוני הכדורגל קורצים לי בהרבה, אבל לפעמים צריך גם את זה, בטח כשיש לך בבית אישה שהתיאטרון דווקא קורץ לה. וכך מצאתי את עצמי אמש, בחולצה מכופתרת ומעיל עור, יוצא מאזור חיוג 02 למרכזה של תל אביב, לתיאטרון הלאומי הבימה. לא להצגה כבדה חלילה, לא שייקספיר ולא צ'כוב. סימני דרך, הצגה מוזיקלית על חיי נעמי שמר, אהבתי השנייה במידה רבה.

תיאטרון זה לא כדורגל, יש חניון מסודר צמוד, אין מה לדאוג, גם לא לאנטי תל אביבי כמוני. איך שהוא, עוד בעידן טרום הוויז, כל פעם שאני נוהג לעיר הזאת, אני לא מוצא את עצמי. מגיע ליעד ואין חניה, רוצה לפנות ברחוב הבא ומגלה שאין כניסה ואין סיבוב והופ אתה רבע שעה מהיעד המקורי שלך בלי להרגיש… ועם כל עבודות הרכבת האלה, אז בכלל.

יוצאים מוקדם, מקשיבים לוויז, אפילו שלקח אותך מאלנבי וכל רוטשילד ולא ישר ממחלף השלום, מגיעים ארבעים וחמש דקות לפני הזמן, פונים שמאלה להוברמן ו…מגלים שהחניון מלא וסגור! מעלינו הפגנה של מתנגדי השלטון. הורדתי את האישה בכניסה ושמתי נפשי בכפי למצוא חנייה במרחק סביר ואיפה בכלל. אחרי חצי שעה של שוטטות (רחוב רוזנבוים? מנחם בגין היה גר שם, לא? אבן גבירול מכיר… מרמורק? רק שלשום שיחקנו מולם, לא?) טלפון נואש לחבר תל אביבי מכוון אותך לקניון ה t.l.v. רבע שעה הליכה, וואלה אפילו חנייה 3 שעות חינם. שיחקת אותה. יוצא מהחנייה לתוך הקניון המוזר הזה. מחפש את היציאה בקומה הראשונה ואין… הקניון הזה מעגלי, אתה מסתובב סביב עצמך, בכל סיבוב יש סוס אחר ורק העשירי שאתה שואל, יודע לומר לך שהיציאה לרחוב היא בכלל בקומה השנייה… לך תבין הגיון תל אביבי.

יצאתי, הלכתי רבע שעה, כבר מרגיש כמו בכדורגל. ברמזור שואל זוג מה הכיוון לתיאטרון. מסבירים לי, "אתה בא להפגנה…?" שואלים. לא תודה, אני כבר בלחץ זמן.

מגיע לתיאטרון, האישה כבר בפנים הכרטיסים אצלה. כרטיסי נייר כמו פעם? התיאטרון מודרני ועבר שיפוץ גדול, אבל בנקודה הזו נשארו מאחור. כרטיסים בבקשה? שורה 3 כיסאות 16,17. רגע! עד כיסא 16 נכנסים מצד אחד. מכיסא 17 נכנסים לאולם רובינא מכניסה אחרת…לאותה שורה בדיוק. כבר הפסקתי לחפש הגיון.

סוף סוף מתיישבים. ההצגה כבר מתחילה, הסלולארי על שקט. מאחור לפתע צעקות כמו בכדורגל. שני זוגות רבים על אותם כסאות…פה לא טדי ולא יישבו על המדרגות. סדרנים באים להרגיע, מהומה רבתי, עד שמתברר שאחד הזוגות, אמנם זה המקום שלו, אבל לשבוע הבא… ולו היו עוברים בהבימה לכרטוס דיגיטלי, מה שקיים בכל אצטדיון כבר כמה שנים, זה לא היה קורה. הכרטיס השגוי לא היה מצליח להיכנס לאולם מלכתחילה.

מכאן כבר הלך חלק. הצגה נהדרת. מאד נהנינו. גם בתל אביב קר בלילה ככה? עדיף על הלחות של הקיץ זה בטוח. גם ההמבורגר שאכלנו בחצות בקרליבך היה לא רע. יאללה לאוטו, ארבעים דקות והביתה. בלי דמעות של בניון ובלי שער השבת. לערב אחד, באמצע תל אביב, יצאנו עם ירושלים של זהב.