יש עוד לא מעט דוגמאות שיעידו שאותנו הצופים היריבות מושכת מאוד וגורמת לנו להנאה מוגברת כאשר אנחנו צופים בשני ענקים מתמודדים זה מול זה באותה זירה.

הכדורגל של בית"ר לא מעניין ולא יפה לעין, אך יעיל. פאקו אייסטרן כשאימן את מכבי תל אביב ספג את אותן ביקורות ולקח טרבל. ואז הגיע יוסי בניון, הצרה הכי גדולה שבן זקן יכל לבקש.

הרבה ילדים שמגיעים למשחקים, לא תמיד חוזרים למגרשים, משום שההורים מודאגים מתופעת האלימות המילולית ואפילו הפיזית, שנספגת ביקיריהם על לא עוול בכפם בידי אוהדים בוגרים אך לא מחונכים.

זו השנה השישית שבה מתקיימת ליגת אולטימייט לקבוצות מקצועיות. הו, כמה עברנו והתפתחנו מאז אותם הימים העליזים, כשהייתי משחקת בחולצות הוורודות בתבל, מפילה כל זריקה שמוסרים אליי, עושה הרבה רעש ומרגישה מקצוענית על החיים שלי

איך שראיתי את עצמי נפרד מההרכב הפותח כך נפרד ליבי מחיבה אל כל שחקן בסגל הזה. מעכשיו אני רק לעצמי. והאם זה התגוננות טבעית? אני מניח שכן. מניח

אז מי הגדול מכולם בכדורגל, כדורסל ושאר ירקות? לא נכריז על זוכה, אבל בואו לפחות נזהה את המתמודדים.

אני באמת מתלבט מה אותם עורכים למעלה חושבים עלינו? האם הם באמת חושבים שכולנו בבונים? או שככה יותר קל להם? לי יש דבר אחד להגיד להם. עיתונות לא רק מראה מציאות, היא גם יוצרת מציאות.

כיום מושקע המון כסף בכדורגל ובכדורסל בגלל היותם ענפים פופולריים בארץ ובעולם, אבל האם לא הגיע הזמן להשקיע יותר כסף בענפים אחרים שמוכיחים את עצמם? ענפים שמביאים מדליות וזכיות באליפויות עולם ואירופה בכל שנה, ולא אחת לכמה שנים?

לפני שבוע ישבתי לצפות במכבי תל אביב נגד הפועל חיפה דרך המחשב כמו אוהד כורסא ממוצע, ושוב מצאתי את עצמי בהתלבטות האם האווירה באצטדיון שווה את הזוועה הכרוכה בלשמוע פרשנות ושדרנות ישראלית.

בסוף הצלחתי. 3 וחצי חודשים שכללו הרבה ליווים, נסיעות ברכבת, הפסקות, עצבים, ייאוש, תודות לאמא טרנסלייט ואבא אוקספורד וריי פארלור אחד, שבזכות הכנות, השנינות, המבט הרחב והנשמה שלו - למדתי הרבה על ארסנל והכדורגל האנגלי. לא רק של אז, אלא גם על זו של היום.