15 שנים עברו מאז הפועל באר-שבע החליטה לוותר על אסי רחמים בשער בעקבות דרישות כספיות גבוהות ורצון לשוער זר. 15 שנים בהם עברו ארבעה שוערים זרים (וחצי - היי קאלה) בקבוצה. והשאירו חותם, נוראי ברובו, לפני שנזרקו הביתה. בואו נסקור טיפה

קסם או קארמה של כדורגל, הפועל חיפה, לראשונה בתולדותיה, ניצחה את טורניר אלוף האלופים. מחזיקת הגביע הניפה את התואר הראשון שלה לעונת 18/19 מול הקבוצה שלקחה לה כמעט הכול, אבל לא את הכבוד והנחישות.

האליפות השכיחה לצוות המקצועי של באר שבע את כמות הליקויים הבלתי נגמרת שיש לה בסגל. החל מחולייה הגנתית בעייתית, אפילו בקנה מידה ישראלי ועד לכוכב ניגרי שמשחק בחוסר חשק.

אנחנו האוהדים שרואים כל תקציר 50 פעמים, שעוקבים אחרי כל מועמד וכל החתמה של הקבוצה שלנו ובעיקר חיים מכללי אצבע פשוטים, אך אין זה אומר שהם לא נכונים.

אלונה ברקת, הבעלים של הפועל ב"ש, היא הטובה בישראל בתחומה. באמצעות רכישות על מנת להפוך את הקבוצה שלה לדורסנית עוד יותר, היא ממשיכה ותמשיך לקחת לקבוצות קטנות יותר או פחות את הסיכוי הקטן להצלחה.

הקיץ של ב"ש נראה לא טוב - אין רכש משמעותי, יש המון חוסר בהירות בעניין טוני ואוגו, אפילו עם ברדה הצליחו לריב שם. הקהל חסר סבלנות, לא מבין את השינוי בעמדת השוער, יש תחושה שעוד אליפות לא תהיה פה ולא בטוח שכל האוהדים מוכנים לזה נפשית.

החלטתי שבמקום לראיין את האיש והטענות, אני רוצה לכתוב לו מכתב.

באר שבע צריכה לשאול את עצמה למה היא מצפה מבן בסט ואיך הוא מתאים לה בשיטת המשחק שלה

אין צורך להרחיב על היכולות של שיימן, אחד המגנים הטובים בארץ כבר כמה שנים, גם אם הוא לא זוכה ליותר מדי "זמן מסך". שיימן הוא הכי רחוק שאפשר מראוותנות. גם העונה, כמו רוב הקריירה שלו, הוא היה בשיאו כשפשוט ביצע את המוטל עליו

העונה האחרונה בכדורגל הישראלי הייתה ללא ספק עונה אדומה. לימור אייזנשטיין עם הסיפורים של שלושת האדומות של הכדורגל הישראלי.