3 אליפויות. רגע, מה??
עכשיו זה הגיע אליי.
האליפות אמנם הובטחה במחזורים האחרונים ושמה "וי" ענק על עונה קשה ורצופת מבחנים לקבוצה ולקהל.
שאגת "יש" גדולה פרצה מגרוני בעוד דור פרץ מכניע את באר שבע בטרנר לראשונה אי פעם בליגה, האליפות נשארת בבירת הנגב, שוב.
אבל מה? לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי את זרמי האקסטזה שהיו באליפויות הקודמות, לא דמעתי, לא עיכלתי.
עברו מאז בערך חודשיים.
הקיץ של ב"ש נראה לא טוב – אין רכש משמעותי, יש המון חוסר בהירות בעניין טוני ואוגו, אפילו עם ברדה הצליחו לריב שם. הקהל חסר סבלנות, לא מבין את השינוי בעמדת השוער, יש תחושה שעוד אליפות לא תהיה פה ולא בטוח שכל האוהדים מוכנים לזה נפשית.
ואז, בין כל הרע, פתאום זה היכה בי. הכל רץ לי מול העיניים. העמוד הענקי מוסרמיל שבמשחק הראשון שלי בגיל 9 בשער 2 התיישבתי ברוב טפשותי בדיוק מאחוריו. ליגה לאומית. שישי בצהריים. הכרוב הכבוש עם הג'וקים בדוכנים של המזנון. מכת עכברושים. איש תמהוני מוכר סיגריות. אלי ז'ינו. איש שסתם מצלם אוהדים. 8 מאמנים בעונה אחת. וואו, ימים אפלים.
3 אליפויות ברצף. 3 אליפויות!!! זה לא אליפות מקרית. זו לא הבלחה של כמה שנים. הפועל באר שבע היום היא מועדון גדול בכדורגל הישראלי, וככה היא גם מתנהלת, לטוב ולרע. אנחנו כבר לא האוהדים הסימפטיים מהמדבר שנותנים פייט למכבי תל אביב הגדולה והעשירה. אנחנו כבר לא הקבוצה עם האצטדיון הכי מבאס בארץ. אנחנו מפחידים. סוף סוף הגיעו אליי הצמרמורות והרגש. הנפש שלי חגגה את האליפות השלישית באמת. הבנתי מה עשינו. לקח לי בערך חודש + מונדיאל שלם לעכל, אבל זה קרה.
אולי לא ניקח עוד אליפות העונה, אולי הגענו לנקודה הזאת שכל קבוצה גדולה קורסת בה אחרי 3 עונות, זו לא קלישאה. אבל אף אחד לא ייקח מאיתנו את העוצמה הזאת.
אף אחד לא יסע לטיול בבאר שבע יותר עם ידיעה שהוא חוזר משם עם נקודות.
אף אחד לא יעבור במנהרת השחקנים של טרנר בלי רגליים רועדות.
אז תודה. תודה אלונה, תודה ברק, תודה ברדה, תודה מאור, תודה אולטרסאות', תודה הפועל באר שבע. אנחנו בגן עדן.
