אני יודע שאת זוכרת ימים יפים כשניצחנו אריות כמו צרפת ואוסטריה. כולנו זוכרים. מדברים על זה בלי סוף, אבל את כבר לא שם. חייליך אינם, לגיונרים לא עוד. ברקו הלך, יוסי לא מנצח על אנגליה יותר, שפיגלר רק זיכרון עמום. תתייחסי למעמדך בכבוד. לא ליש את וגם לא לביאה. לא עוד. געגועים יש גם בנו, ומכאן נותר לשאוף רק למעלה. …

כשכל כך הרבה משחקים מתנהלים בפרק זמן קצר ושהסיטואציות דומות יותר קל להשוות. שתי נבחרות ישראליות שיחקו יום אחרי יום והיו במצב דומה וכל אחת מהן בחרה במסלול שונה.

בואו נחשוב רגע על הטובה האדירה ש"כוכבי" הנבחרת עושים למעננו. בזמן שכולנו נאלצנו לתת את השנים הטובות ביותר שלנו למדינה בשירות צבאי, רובם הגדול, קיבלו פטורים או שירות מגוח

שני אנשים עמדו במצופה מהם על כר הדשא אמש בסמי עופר- נועה קירל ותומר חמד. הראשונה הגיעה מוכנה להופעת המחצית עם ארסנל השירים שלה והצליחה להעלות כמה חיוכים ביציע, בניגוד לנבחרת. השני, תומר חמד, שיחק מעט מידי דקות, והראה כבר מהרגע הראשון שהמקום שלו הוא בהרכב הפותח

בדרך כלל בדיבור שקשור לנבחרת יש נימה של יאוש ודיכאון, אפילו אצל אוהד אופטימי כמוני. לראות את האיצטדיון הריק היה פשוט עצוב. יציעים שלמים שלא נפתחו והצבע הכחול-לבן שלט ביציע רק בגלל המושבים הריקים.

אז איך זה יכול להיות בעצם שאנחנו מצליחים לייצר נבחרות כדורסל תחרותיות, ובכלל כדורסל תחרותי ברמה האירופית, אך בכדורגל אנו נתקלים במחסום פיזי ומנטלי שאנו לא עוברים כבר מעל 40 שנה?

עמרי כספי וקני סייף כבשו את אמריקה השבוע, כל אחד בדרכו שלו, כשניצבה מולם החלטה לא פשוטה. גם דודי סלע עשה את שלו עם כיבוש יעד אמריקאי גבוה. כמה נקודות על כל אחד מהם, וגם על המשותף.

צפיתי בהפסד הנורא של הנבחרת שלנו נגד אלבניה. משחק חלש מאוד של גורש, מרכז מגרש סביר והגנה רעה. אבל אם להגיד את האמת, אני לא בהלם ממה שהיה. כבר במשחק נגד מולדובה יכולנו לראות נבחרת אנמית ומשעממת שאין לה מה למכור

לקראת משחקי הידידות נגד אלבניה ולקראת המשך משחקי מוקדמות יורו 2018 של נבחרת ישראל, ברצוני להרחיב קצת על מצב הנבחרת הלאומית שלנו ב-50 שנות הגלות שלנו מטורנירים גדולים בעולם

דיברנו על: הצגת דף הפייסבוק "שקר הסוכן, הבל הפרשן", הלנת השכר בכדורגל הישראלי, פגרת הנבחרות, מבט לחלון העברות של ינואר ושאלת הבונוס.