זנב ללוחמים
שני תרחישים – הראשון – עמרי כספי חוזר לסקרמנטו/קבוצה בינונית ומטה אחרת, מקבל חוזה של 5 מיליון דולר לעונה, ואפילו משחק 25 דק' במשחק, קולע 16.4 נק' למשחק ומוריד 7.1 ריב' למשחק, בזמן שהקבוצה שלו בגארבג' טיים חצי עונה, או אפילו "נאבקת" על דירוג גבוה בלוטרי הבא. השני – כספי משחק בגולדן סטייט, מקבל בין 7-10 דק' למשחק, לא מפציץ, אבל עושה את שלו. 5-6 נק' כשמשחק, וקצת יותר במשחקים שהווריירס סוגרים כבר במחצית. אבל הנה מגיע הפלייאוף, וכספי משחק אפילו פחות, ובכל זאת, הנה חסימה במאני טיים בגמר איזורי, והנה שלשה בסדרת הגמר והנה אולי גם טבעת אליפות. תהילת עולם, פרייסלס. אין חוזה שקונה את ההרגשה הזאת.
אז לכל אלו שקצת לא מפרגנים על הדקות שישחק או על החוזה הנמוך, עוד שאלה – אם לערן זהבי הייתה אפשרות לשחק בברצלונה, כנראה רק בגביע הספרדי ולגרד עוד כמה דקות פה ושם, האם עדיין הייתם אומרים שכדאי לו ללכת לשחק בסין? בשביל רגעי התהילה האלה שחקנים מגיעים לספורט הישגי, וזה הכל עבורי. אני מתחיל לראות NBA בפלייאוף, זה המאני טיים, העונה הסדירה היא פורפליי. אז כל מה שעמרי עשה עד עכשיו הוא נהדר וכביר, אבל אני רוצה כבר שהוא ייתן לי סיבה לקום ב-5 בבוקר ולראות אותו משחק.
מניח שיכל לקבל חוזה קצת יותר טוב, אבל מצבו לא היה מזהיר אחרי העונה חסרת המזל שעבר. ובליגה הזאת, שבה בגלל מבנה השכר קבוצות זורקות אותך בעסקאות משולשות רק כדי לפנות עוד 2-3 מיליון מתחת לתקרה או לקבל עוד שנתיים בחירת דראפט שמי יודע מה יהיה איתה, צריך לדעת לנצל הזדמנויות. וכשאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה רוצה אותך, זאת חתיכת הזדמנות, ואם ינצל אותה, החוזה הבא גם יהיה טוב יותר.
KENNY CAN DO IT
קווין פרינס בואטנג שיחק בכל הנבחרות הצעירות של גרמניה ביחד עם אחיו למחצה, ג'רום. אבל כשנופה מסגל גרמניה ליורו הצעירות ב-2009, הבין שהוא כבר לא ישחק במאנשאפט, והחליט לייצג את גאנה, ארץ מולדתו של אביו, אותה לא ביקר מעולם לפני כן. גרמנים בני מהגרים רבים אחרים עברו לייצג גם כן את הנבחרות מהארץ שבהם נולדו הוריהם. תהיו בטוחים שהם היו מעדיפים לשחק בגרמניה.
כשסלומון קאלו פרץ במדי פיינורד, נעשו מאמצים כבירים לאזרח אותו בנבחרת הולנד לקראת מונדיאל 2006, אבל כשאלו לא צלחו, הוא ייצג את ארץ הולדתו, חוף השנהב. כשרוברטו קולאוטי קיבל אזרחות ישראלית, נשאל האם היה מעדיף לשחק בנבחרת ארגנטינה, הוא חייך וצחק. זאת הייתה שאלה רטורית. אני בטוח שעוד הרבה ישראלים עונים תשובה זהה.
אז כן, למרות ענייני לאומיות ופטריוטיות, גם בימינו, שיקולי נבחרת הם בעיקר מקצועיים. לכן קשה להאשים את קני סייף בהחלטתו לשחק עבור נבחרת ארה"ב. הוא אמר זאת בעצמו בראיון, שזו הזדמנות מקצועית טובה יותר עבורו. כשמוסיפים לכך את העבודה שנולד שם וחיי עד גיל 3, והעובדה שהוא לא ממש נספר בישראל, ההחלטה ממש פשוטה.
אז כן, סייף הוא בגדול פיספוס לנבחרת ישראל, אבל תכל'ס, אתם יודעים מה היה קורה. מעולם לא יהיה לו מעמד של הברנז'ה פה, כמו של טל בן חיים, אצילי, בוזגלו. אלישע היה נותן לו צ'אנס למשחק או שניים, אבל הנבחרת כנראה הייתה מפשלת ואז יגידו שהוא לא כזה טוב ושוב לא ישתפו אותו. וזה בסופו של דבר כן נובע מסוג של גזענות ו/או העדפה לכוכבים "נוצצים" יותר. הנה, סייף שיחק רק במשחק ידידות של נבחרת ארה"ב ותיאורטית עדיין יכול להשתתף בנבחרת לאחר שנפצע לפני הגולד קאפ. אתם שומעים על מאמצים עילאיים של גורמים שונים שמנסים לשכנע אותו כן לבוא ולשחק בנבחרת? לא חשבתי כך.
אגדת דשא
אז סייף וכספי עושים סוג של פריצת דרך בארה"ב, ואליהם מצטרף עוד ספורטאי ישראלי "ענק" שהצליח מול האמריקאים. דודי סלע. הניצחון שלו בסיבוב השני בווימבלדון מול ג'ון איסנר בוימבלדון הוא באמת כביר. דוד מול גוליית. מול יריב שפורח על הדשא המהיר בזכות ההגשה האימתנית, לעומת דודי, סוג של גמד במונחי טניס, שנאבק כל השנה בטורנירי פיוצ'רים נידחים ברחבי העולם, ועדיין בגיל 32 נמצא כבר 10 שנים באזור ה-100 הטובים בעולם, זה פשוט מדהים. אז ומה משותף לשלושתם? צריך לעבוד קשה, להתמיד, לא לוותר, לשאוף גבוה, גם אם אתה לא מספיק גבוה, או עם הקשרים הנכונים, או מוכשר אפילו. ככה מגיעים רחוק. בהצלחה לכולם.
