אחרי המשחק, יותר נכון הניסיון של ישראל לשחק נגד מקדוניה, התלבטתי האם השחקנים שלנו לא יכולים להצליח או פשוט לא רוצים מספיק? זו לא היתה סתם שאלה ובאמת התלבטתי, כי ממרומי היציע בסמי עופר היה נראה לי שיש סוג של השתדלות על הדשא, גם אם התוצאה קצת עקומה. ערב השידורים של ליל ראשון לימד אותי שכנראה טעיתי. את השיעור נתנו לי כספי, האוול, טימור, פניני ושחקני נבחרת לוקסמבורג. הם לימדו אותי ואולי גם את שחקני נבחרת הכדורגל שלנו מה הוא כח רצון, ואני שם בצד את תוצאות המשחקים, כי הניצחון בכדורסל על גרמניה היה על הקשקש והתיקו של לוקסמבורג עם צרפת הוא בסך הכל סטיית תקן מקובלת.
במחצית השניה, כשגרמניה עלתה לשש עשרה הפרש, החלטתי לזפזפ לערוץ השני ולראות את צרפת דורסת את לוקסמבורג. כשחזרתי לכדורסל והפער ירד לעשר התחלתי לדלג בין הערוצים. אני לא מתרשם מהבונקר של הלוקסים, מהעמידה ההגנתית שלהם, או מההצלות של השוער, אבל נדהמתי מהמאמץ העצום שהשקיעה חבורת החובבנים הזו, מהכושר הגופני שלהם ובייחוד מהעובדה המוזרה שהם לא ניסו לבזבז זמן. הם לא נפלו על הדשא, הם לא מתחו שרירים ולא עשו שום הצגה, אלא רק התאבדו על כל כדור ושמו את עצמם מול כל כדור שהצרפתים בעטו לשער. זו היתה עבודת מאסטר במדעי הרצון ורוח הספורט.
ומה כספי ושות' ניסו ללמד את זהבי ואת חבריו, סליחה חבריו לשעבר?
שלא מוותרים עד הסוף.
שכל עוד יש סיכוי אז צריך לנסות ולהגיע אליו.
דקה לסיום, הליי-אפ של גל מקל התגלגל על הטבעת ואיים לצאת החוצה ולחרב את מאמץ הקאמבק של הנבחרת, ומי לא ויתר? כספי הגיע ראשון לטבעת, ובשארית כוחותיו הטביע את הכדור בדרך לניצחון של הנבחרת, שפשוט יצאה מהקבר. כל זה אחרי שבמשחק הראשון הוא וחבריו קיבלו שריקות בוז מהקהל ובמשחק השני חטפו שוב על הראש.
אני לא ראיתי אף יליד ישראל שהתאמץ בסמי עופר כמו שריצ'ארד האוול המתאזרח התאמץ ביד אליהו.
איפה מקל ואיפה בן חיים החלוץ?
איפה פניני ואיפה מליקסון? למרות שאני ממש לא מחסידיו של פניני, הלכתי לישון עם תמונת הפנים המעוותות שלו כשהוא צועק על כספי אחרי עוד טעות ברבע האחרון. ראו עליו שהוא מת לנצח.
יש הרבה נסיבות מקלות ביחס לנבחרת הכדורגל. יש כאלה שיגידו שהכדורסל האירופי לא ברמה של הכדורגל, שהאוירה והריקנות בסמי עופר השפיעו על השחקנים ואם אין סיכוי לעלות אז מתאמצים פחות. יגידו שאדלשטיין טוב מאלישע ולמה חמד לא פתח. זה אולי נכון, אבל הציפייה שלי משחקני הנבחרת היא לנסות ולהתעלות על כל אלה ולתת את המקסימום. אתם יודעים מה, לא את המקסימום, אבל לפחות תשעים אחוז ממנו, גם אם הם משחקים רק נגד מקדוניה.
כשכל כך הרבה משחקים מתנהלים בפרק זמן קצר ושהסיטואציות דומות יותר קל להשוות.
שתי נבחרות ישראליות שיחקו יום אחרי יום והיו במצב דומה וכל אחת מהן בחרה במסלול שונה.
אחת התנהגה כמו החבר'ה מלוקסמבורג ואחת לא.
ומה ביחס לשריקות הבוז לזהבי ולשאר השחקנים? אני לא שותף לכך רק בגלל הסיכוי הקטן שאולי הם בכל זאת נתנו את המקסימום, וזו היכולת שלהם.
אני מניח שאת התשובה שלי לשאלה שמופיעה בכותרת אתם כבר יודעים.
