לפי הפתיחה נראה שגם החבר'ה על המגרש קצת מצוננים. אמנם הנעת הכדור מצד לצד היא די טובה, אבל היא לא מביאה לשום סיכון של השער, והאוהד המסור מתנחם בעובדה שהקבוצה מקבלת ציון טוב במדעי הסבלנות.

פתאום צצים להם סדקים בכל מה שקשור להתנהלות בקבוצה מה שמשפיע גם על היכולת. מה גורם לאותם סדקים לצוץ כעת? ממה נובע השינוי המשמעותי ביכולת? אז למי שלא עקב, הנה תקציר החודשים האחרונים של הקבוצה.

כל חיי ראיתי את עצמי כסוג של קמע. בדרך כלל כשאני הולך למשחק של הקבוצה שלי אנחנו מנצחים. במהלך השנים, יצא לי לחוות המון רגעי כדורגל ענקיים כאוהד ביציע.

המוח שלנו מפתח סוג של סטיגמה על קבוצה ואנחנו רצים איתה בדרך כלל לאורך זמן. לפעמים הסטיגמה הזאת פשוט לא נכונה

כשאני מדבר על זלאטן והאהבה שלי אליו, הדבר הראשון שחשוב לי לציין, הוא שזו אהבה הדדית, ולא חד-צדדית וחסרת מענה. כן, את המשפט האחרון כתבתי בהכרה ובמודעות מלאה

לקראת פתיחתה בעוד מספר שעות (13:35) במפגש דרבי מרתק שיפגיש את האלופה גוואנז׳ו אברגראנדה עם קבוצתו של זהבי גוואנז׳ו ר&פ בנוסף לשני משחקי ליגה נוספים, החלטתי להציג את הכוכבים המשמעותיים בליגה, שאתם כנראה לא מכירים.

בארנס הוא חלוץ פותח בקבוצה הכי בינארית בליגה, אם אתם לא מבינים למה אני מתכוון, אגיד לכם 01101111. לא, אני לא מנסה לדבר עם המחשב שלי או לאותת למישהו בקוד מורס. ככה נראית טבלת הכיבושים של ברנלי במחזורים 21-28!

בוקר הריצה במרתון ת"א, בעודי מדבר עם אחותי, שיחררתי הצהרה בפניה ש"זאת עומדת להיות הריצה האחרונה שלי. זהו. לאחריה אני פורש מתחום הריצה, הרי זה לא באמת מעניין אותי"

כמה שחיכיתי לציין לטובה את "המושבה" בנושא התחבורה! כששואלים אותי על אידאל לנגישות, הדבר הראשון שקופץ לי לראש הוא תחנת הרכבת במרחק 5 דקות הליכה(!) מהיציע

על מנת להבין שפוקר הוא משחק של יכולת, אנו נדרשים להפנים את המושג שנקרא "טווח ארוך". שחקני פוקר משחקים אלפי שעות פוקר בשנה. בחלק מהן יש להם יותר מזל ובחלק מהן פחות מזל, אבל מה שלא אמור להשתנות לאורך השנה – הוא היכולת.