בוקר הריצה במרתון ת"א, בעודי מדבר עם אחותי, שיחררתי הצהרה בפניה ש"זאת עומדת להיות הריצה האחרונה שלי. זהו. לאחריה אני פורש מתחום הריצה, הרי זה לא באמת מעניין אותי". היא, לעומת זאת, אמרה לי "תדבר איתי אחרי הריצה ונראה".
לא פשוט להגיע לתל אביב בבוקר של מרתון. אני בחרתי להגיע למתחם בעזרת רכבת ישראל, אבל כשהגעתי למתחם התחנה הבנתי שאני ממש לא היחיד. התחנה היתה מלאה באנשים לבושים בצבע כחול (חולצת המרוץ) שפשוט עמדו אחד על השני וחיכו להגיע ליעד (ת"א – אוניברסיטה). עם ההגעה למתחם של המרוץ, ראיתי הר של אנשים כחולים מתכוננים להזנקה שלהם (100,000 לפי פרסומים באתרים שונים). בתוך המתחם אתה רואה המון עמדות של מכירה וחלוקת דברים בחינם. אבל אותי זה לא ממש עניין. לי רק דבר אחד עובר בראש – לעבור את המרוץ הזה בשלום.
הפעם הקודמת שרצתי הייתה לפני 3 שבועות במרוץ ראשון לציון – שם רצתי 5 ק"מ וסיימתי כשאני בקושי נושם. כאשר הגעתי למתחם בתל אביב הציפו אותי התחושות הקשות שהרגשתי כשסיימתי את המרוץ הקודם ואיך אצליח בכלל לעמוד בקשיים של מרחק כפול. התחלתי לבצע מתיחות ולשלוח הודעות לאשתי לעידוד. למעשה, חוץ מלהתפלל עשיתי הכל ובעיקר קיוויתי לשרוד את המרוץ. רגע לפני שהשער נפתח לזינוק המקצה שלי (הרביעי ב-10 ק"מ), אחותי מתקשרת אליי ומאחלת לי בהצלחה. אומרת לי שאני תותח ואשרוד את זה. נראה אני חושב לעצמי…
השער נפתח, המוסיקה עם השירים הקצביים רצה ברקע ואני מכין את עצמי נפשית לדבר הזה בעודי עומד על קו הזינוק. כאשר אני מתחיל לרוץ אני חושב על כך שהק"מ הראשון הוא קצת קשה פיזית וגם מנטאלית המחשבה שהרגע התחלתי מסע כל כך ארוך לא עוזרת במיוחד. אבל המוסיקה הקצבית מכניסה לאט לאט את הרוח למפרשים.
לקראת הק"מ השני קצת קשה, אבל אתה אומר לעצמך שכבר התחלת, מקסימום לקראת הסוף אתה תתחיל ללכת. אשתי שרצתה לעודד אותי במרוץ, שלחה לי הקלטות עידוד ואמרה לי ש"בכל פעם שיהיה לך קצת קשה תלחץ על ההקלטה ותשמע אותי מעודדת אותך". אחרי הק"מ השני שמעתי את ההקלטה שלה שסייעה לי להמשיך, אבל אז העידוד המשמעותי יותר קרה.
לעידוד הזה קוראים הזמר שמשגע את מנורה מבטחים ואי אפשר להשיג כרטיס להופעה שלו – עומר אדם. ברגע שהתחיל לי שיר שלו באוזניות, בלי ששמתי לב (וראיתי בסוף במדדים) המהירות שלי ואדרנלין שלי עלו פי 2. הכבדות שהורגשה בהתחלה לאט לאט ירדה לה והשירים הקצביים והמקפיצים שלו פשוט נתנו לי חשק להמשיך קדימה ולרקוד כל הדרך עד סוף המרוץ. שני שירים שלו החזיקו אותי קדימה עד הק"מ ה-7 ושם אתה מתחיל להבין שאתה קרוב לסיום. יחד עם כל הכחולים, גם האווירה המתגבשת דוחפת אותך קדימה.
אחותי, שרצה בעצמה במרוץ הלילה בת"א האחרון, נתנה לי לפני המרוץ את המשנה שלה על מה צפוי לי. היא טענה כי בק"מ ה-7 או 8 כנראה אתחיל ללכת כי לא התאמנתי למרוץ, אבל האדרנלין היה יותר חזק ממני. פשוט לא הרשתי לעצמי ללכת. הייתי חייב בשביל עצמי להמשיך הלאה ולרוץ עד הסוף. החלטתי שלא משנה מה, אני לא עוצר.
מגיעים לק"מ ה-8 ופתאום עדר ענק של רצים כחולים במרוץ של ה-5 ק"מ מתחברים למרוץ שלך כמו עדר של גנואים בסרט מלך האריות ואתה רק מנסה להתחמק מהם – העיקר שלא יעצרו את הריצה שלך.
לאט לאט אתה רואה את קו הסיום ואני יודע שאשתי מחכה לי שם להגיד לי כמה היא גאה בי על ההישג הזה ועל כך שבסוף עשיתי את המרוץ. על קו הסיום אני רואה אותה קורנת מגאווה ושמחה על זה שעשיתי את זה בזמן של 1:18:05 וכך שעמדתי ביעד שהצבתי לעצמי. הנשימה יורדת אט אט והטלפון מחייג לאחותי. המשפט הראשון שאמרתי לה: "נו, אז מה המרוץ הבא שלנו?"
אני אף פעם לא אהבתי ריצה ועדיין לעיתים כשאני מתאמן אני אומר לעצמי שהייתי מעדיף לעשות ספורט אחר. אבל ההרגשה של אחרי הריצה והאדרנלין המטורף הזה הוא משהו שאני מאוד הייתי רוצה לשחזר בריצות נוספות.
אז יאללה, מי בא לריצה?
