הכול היה מוכן למפגש גמר הגביע המדינה המחוזי (ליגה ג' מרכז) בין הפועל אדומים אשדוד לעירוני גדרה, משחק שהיה פתוח לקהל הרחב והצליח למשוך כמעט כ-1,000 צופים. הצופים מתחלקים בין האוהדים הנאמנים של האדומים אשדוד, לתושבי שכונות האזור, כמה ילדים שהגיעו מגדרה, בני משפחות השחקנים ושאר סקרנים (אוהדי הקבוצות האחרות בעיר).

זה כבר לא כמו פעם, החבורה הירוקה מהכרמל כבר לא מאיימת על אף אחד וכוח ההרתעה כבר לא קיים. מה הפתרון? הוא דווקא מתחת לאף, ממש ממש קרוב מאחד האוהדים של הקבוצה.

קראו לו דניאל. הוא היה הילד היחיד, בן 11 בלבד, שהיה יכול לשחק עם הגדולים. ולא רק שהוא שיחק איתם אלא הוא עשה בהם כבשלו, "פירפר" אותם, כמו שהיינו אומרים בשכונה.

"אפק מנתח את המערכים ואחרי שתי דקות במשחק עושה מה שאני הכי אוהב ובודק את המערך שהוצג בתחילת המשחק ומיד מזהה שהמערך של האירים לא כפי שהוצג". עמרי אפק על שולחן הניתוחים של איתי.

אני מכבד את פרס, את פועלו, מה שעשה למען המדינה, מה שכן, לא תמיד היה לו טיימינג טוב ולמות לקראת סוף שבוע זה פחות מומלץ, במיוחד כשיש לנו משחק בגבעת זאב. יש לי מכונית שחורה ובתאורה נכונה גם אני נראה ראש מדינה, אז חשבתי להתפלח לשיירה של אובמה.

אוף, זה כל כך קשה לנחש אחרי סידרת משחקים נהדרת. מצד אחד יש ציפייה להמשך ומצד שני תמיד סידרה כזו מסתיימת, וכשזה מול קבוצה שנלחמת בתחתית הסיכוי לכך גדול יותר. נלך עם ההימור שהצליח לי במשחקים הקודמים: הפסד 2-1.

סיפור קטן על ניצחון גדול, שמחה נורדאית טיפוסית וסוס מת...

אחרי חמישה מחזורים ורגע לפני פגרת הנבחרת הגיע הזמן לבדוק למי מהמאמנים אוזל שעון החול, ראשו מונח תחת החרב, הקרקע נשמטת תחת רגליו, האוויר נגמר בריאות או כל דימוי אחר שתבחרו

המון אוהדי כדורגל מתנתקים בשנים האחרונות מהכדורגל הישראלי בטענה שהוא איבד את הקסם ושפעם היה פה כדורגל. לכל אותם אוהדים יש לי רק דבר אחד להגיד: רוצו לראות כדורגל בליגות הנמוכות.

הייתה זו שבת חורפית וסגרירית, ב24 בינואר 1970. הייתה זו שבת של דרבי.