השעה שתיים בצהריים. השמש בדיוק באמצע השמיים, מתכסה מדי פעם בעננים קלים שלא עושים רושם על הנוכחים, כי באילת גם כשקר חם מאוד

כבר מהחנייה אפשר לשמוע את השירה. שירה שמתגלגלת עד לגבעות הקרובות, נהדפת מהן ומממשיכה גם לרחוקות. עידוד מדהים, קצבי וחזק.

כדי להיות מוכן לתנאי קיצון צפויים, אני מתעטף במספר רב של שכבות, מה שמקשה מעט על התנועה, אבל הכרחי להישרדות. יחד עם האורז והבשר שאכלתי לפני צאתי לדרך, ההרגשה היא כמו של בצל ממולא.

כבר מהכניסה ברור מי שולט ביציע. החלק הימני מלא נורדאים שמחים. קוטנו מכווץ את הנוכחים. התוף מכתיב קצב וכולם נותנים את קולם לחגיגה. לא זכור לי מתי לאחרונה ראיתי תצוגת עידוד טובה כל כך.

וַיִּקַּח בֶּן יצ'לאל אֲשֶׁר בָרְחָבָה וּיִּגַּע בְיָדוֹ בַּכדור וַיִּרְאֶהָ הַשּׁוֹפֵט וישרוק וַיִּבְעָט דָּנִיֵּאל וַנִּצְעַק אֶל הַמִּישׁוֹר לֵוִי וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיֹּֽצִאֵנוּ מפיגור לְיִתְרוֹן

אפשר היה לסיים כאן את הסיפור, עם קצת הומור, ולחזור הביתה מוקדם. אולי לעצור לאיזה קפה בדרך. כי ההמשך ממש לא מצחיק. מצד שני, אם כבר הגעתי אז אין ברירה – חייבים להמשיך

רק לא נורמלים יעשו את דרכם לירושלים לראות משחק בליגה ב'. כנראה שהשפיות ממני והלאה בכל הקשור לנורדיה אז אני משאיר את ההיגיון בבית ומוצא את עצמי עוזב את אזור הנוחות, כדי לעלות להרים.

טיול שנתי, ריגול, דולפינים ומי יצא כריש? גלעד מספר על משחק העונה בין בית"ר נורדיה לעירוני אשדוד

"מה לכתוב על המשחק הזה?" אני שואל את עצמי. "אם אין לך רעיון טוב עדיף שלא תכתוב" עונה לי עצמי "אחרת יצא לך משהו סתמי."

כדי לנצח חייבים לכבוש יותר מהקבוצה היריבה. ידוע גם שאם לא בועטים לשער הסיכוי להבקיע פוחת משמעותית.