אחרי 44 משחקים (נכון לכתיבת שורות אלה), השיקגו בולס במאזן של 17 ניצחונות ו-27 הפסדים כשהקבוצה בשנה הראשונה של פרויקט השיקום שלה. אפשר לחלק את החצי הראשון של העונה שלה לשניים

ומאז הפרשה להיות אוהד הפועל הפך לשם גנאי. לצד האדום בסיפור אין חלק, הקריאות נגד רגב הופכות את כולנו לפראי אדם, ברברים שאין להם חלק בחברה שלנו. כמה קל להכליל, כמה קשה להסתכל בתמונה הגדולה. 

בהיעדר תחרותיות לומדים להעריך דברים אחרים שיש לליגת הכדורסל הטובה בעולם להציע ולכן אני כאן, להזכיר לכם כמה שחקנים מהסוג שכבר חסר לנו ועדיין מומלץ לעקוב אחריהם מדי פעם:

יריבות ספורטיבית היא אחד הדברים הכי מהנים בספורט. זה מוסיף עניין, זה חלק מהכיף – כל עוד זה מתקיים בפרופורציות הנכונות. דומה שאצל רבים מאוהדי הפועל הפרופורציות האלה מתאיידות ברגע שהם שומעים את השם מכבי.

קבלו את הפלופים הכי גדולים בכל דראפט ב-15 השנים האחרונות:

בלייקרס מבינים שהם לא יכולים כרגע להתחרות על תואר האליפות, בטח כשבצד שלהם משחקות קבוצות כמו גולדן סטייט, אוקלהומה ויוסטון, אז כרגע הם מנסים לבנות פרוייקט שירוץ לשנים הבאות. עם שלושה שחקנים מעל גיל 30 - אנדרו בוגוט, קורי ברוואר ולואל דנג, שהגיעו לקבוצה על תקן מחליפים לצעירים, הגיל הממוצע של הלייקרס ללא שלושת השחקנים הרשומים שם הוא 22

קשה לפרשנים שלא להבחין בדמיון בין השניים, באתלטיות בגודל ובעיקר באיי קיו כדורסל שנוסק לשמיים. פרשני הנ.ב.א רבים הוסיפו והכתירו את בן סימונס לדבר הכי קרוב ללברון ג'יימס העונה בNBA.

על פניו, אתמול היה ערב מושלם למועדון מכבי ת"א, כאשר שתי הנציגות הבכירות שלו, בכדורגל ובכדורסל ניצחו את יריבותיהן הספרדיות (אם רוצים לדקדק ולהתעקש על סמליות, שתי יריבות ספרדיות שהשם שלהן מתחיל ב-ו'). כשבוחנים מקרוב את שני המשחקים הללו, מגלים הבדלים של שמיים וארץ.

בפיליפינים אין ילד שלא חולם יום אחד לשחק בליגה המקומית. איך קרה שדווקא מדינה בעלת 7107 איים וגשם בכל עונות השנה, התאהבה בכדור הכתום? התשובה נמצאת אצל האמריקנים

פחות מ-48 שעות אחרי שסיימו מחזור משוגע בו חטפו במשותף 48 הפרש על הראש, נפגשו מכבי ת"א וחימקי במוסקבה למשחק מפתח עבור שתי הקבוצות. בפועל ראינו הרבה מהירות, אתלטיות ובאלגן אחד גדול.