כל אחד שיגיע לפיליפינים יוכל להבין מהרגע הראשון שהוא הגיע לגן עדן. בעיקר אם הוא אוהב כדורסל. בכל פינה נידחת בכל כפר, אי או עיר, ניתן למצוא מגרש כדורסל תקני, או לפחות טבעת מחוברת ללוח. לפעמים נדמה כי הלבוש הרשמי של התושבים המקומיים הוא גופיות כדורסל.

בשיחה עם מקומיים נאמר לי כי כדורסל הוא הספורט הלאומי של הפיליפינים, וכי אין ילד שלא חולם יום אחד לשחק בליגה המקומית. איך קרה שדווקא מדינה בעלת 7107 איים וגשם בכל עונות השנה, התאהבה בכדור הכתום? התשובה נמצאת אצל האמריקנים.

ב-1899 כבשו האמריקנים את הפיליפינים במלחמה עקובה מדם, בה נהרגו יותר מ-10,000 חיילים משני הצדדים. המלחמה נמשכה שלוש שנים ואחריה האמריקנים החלו בתהליך "החינוך מחדש", שתאם את המדיניות הקולוניאליסטית שלה באותה עת. כתוצאה מכך, משחק הכדורסל נכנס כמשחק חובה במוסדות החינוך במדינה. האמריקנים נתנו לפיליפינים את האופציה של שלטון עצמי בשנת 1935, כחלק משינוי במדיניות, אך עזיבה מוחלטת של האמריקנים נדחתה בשל כיבוש האיים על ידי יפן במלחמת העולם השנייה. ב-1944 כבשו האמריקנים את האיים בשנית, הפעם כדי לשחרר את הפיליפינים ולהעניק להם עצמאות.

בשנת 1972, פרדיננד מרקוס, שהיה דיקטטור צבאי, תפס את השלטון בכוח ונהנה מתמיכה אמריקנית. בשנים בהן שלט, השגשוג הכלכלי של הפיליפינים נסק ולאחר שהודח במרד עממי בשנת 1986, הוגלה לארה"ב.

כל הגורמים הללו יחד, הובילו להערצה עיוורת של התרבות האמריקנית במדינה הפיליפינית. הספורט הכתום הצליח משום מה להישאר הסממן העיקרי לכיבוש ארוך השנים וההשפעה התרבותית שהאמריקנים הנחילו.

אז בפעם הבאה שתגיעו לפיליפינים, תסתכלו מסביבכם ותוכלו למצוא בקלות גופיות כדורסל על כל אדם שני ברחוב. ואם תשקיעו קצת מאמץ, תוכלו אפילו להשתלב במשחק כדורסל מקומי, חוויה מומלצת בהחלט. באי קלאנגמן, יש פיליפיני אחד שרק מחכה להחזיר את הכבוד הלאומי במשחק אחד על אחד מול ישראלי 😉