העונה המוזרה הזו של ברוקלין נטס, שמתנהלת בלי קווין דוראנט ובלי קיירי אירווינג (רוב הזמן), יכולה להסתיים בעוד העפלה לפלייאוף. אבל בקיץ, כשביצעו את ההחתמות חשבו על קצת יותר

24 מחזורים עברו מפתיחת היורוליג והגיע הזמן לחשב את הסיכויים של מכבי להשיג את הכרטיס לפיינל פור שיערך בקלן בסוף השנה.

"נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד." אבל מועדונים שאין להם שום דבר חוץ מנוסטלגיה (ובחלק מהמקרים גם את זה אין ממש), מה כבר נשאר להם?

טרייד מרובע עבר הלילה בליגה בין יוסטון, דנבר, אטלנטה ומינסוטה.

בכדורגל אי אפשר לפספס תצוגת תכלית. לשלושער ושני בישולים יש הרבה רעש. טריפל דאבל, לעומת זאת, קורה בלחן משלו. עוד ריבאונד שמוביל לאסיסט במתפרצת, עוד חדירה נהדרת לסל ועוד אסיסט ועוד ריבאונד ולאט לאט אתה מתחיל לחבר את הצלילים ולהבין שמדובר כאן בערב שידברו עליו שנים.

התסריט במשחק הראשון של הלייקרס בבית אחרי מותו של קובי בראינט כלל בתוכו גם ניצחון ביתי. את דמיאן לילארד, מהמאלתרים הגדולים בליגה, זה לא כל כך עניין.

מאז האסון הספורטיבי שפקד את אגדת הכדורסל קובי בראיינט וביתו הקטנה ג'יאנה - ג'יג'י, הזעזוע הגדול והמערבולת הרגשית שעוברת על כל אוהד ספורט ובייחוד הכדורסל, משכה אותי אליו בכל הכוח

קובי בראיינט מבחינתי הוא שחקן הכדורסל הטוב בכל הזמנים. חלק המומים חלק מבינים, אבל כדורסל זה לא רק כמה קלעת או כמה מסרת או כמה תארים יש לך, אלא כדורסל זו תשוקה. אובססיה.

לכל אחד יש את השחקן הזה שהולך איתו בתקופה הזאת שהוא מאוהב בספורט. בשבילי זה היה קובי.

אני לא מאמין שקיירי אירווינג באמת חושב שכדור הארץ שטוח. אני כן חושב שאירווינג בעצמו מאמין שהוא לא רק שחקן כדורסל מעולה (פה הוא צודק), אלא גם מנהיג דגול של קבוצות גדולות.