"היי, תכיר", היא אומרת בלי היסוס. "זאת חברה שלי, פגרת הנבחרות". אאוץ'. ככה אני מרגיש בכל פעם שאני מגלה שהיא שבה וחוזרת אלינו לרעה.

אל קוקוי, לפי הסבר של פרגוסון עצמו, הוא דמות מפחידה. חיפשתי כמה פרטים נוספים, וכל מה שמצאתי אומר פחות או יותר את אותו הדבר – דמות מפחידה.

כדי להבין איזה שחקנים יכולים לשמש את הנבחרת במשחקים המכריעים, ערכתי בדיקה לגבי אחוזי ההצלחה של שחקן ששיחק בנבחרת במשחק רשמי בעשור האחרון מכל קבוצת דירוג

ספורט זה אהבה. ספורט זה תרבות, ספורט זה חוויה, ספורט זה חינוך, ספורט זה בילוי, ספורט זה חברה, ספורט זה בידור, ספורט זה בריאות. אין כמעט תחום בחיינו שאי אפשר לקשר לספורט בצורה כזו או אחרת.

מי שחושב שהניצחון של הנבחרת יכול לשנות את מעמדם של בני המהגרים צריך לחזור 20 שנים אחורה. אז אותה נבחרת בכיכובו של זידאן האלג'יראי, שכונתה נבחרת ה-"שחור, לבן, ערב" לא ממש הביאה לשיפור במעמדם של המהגרים.

הנושא שעליו אשים את הזרקור הוא השפה המיליטנטית שנעשה בה שימוש לאחר המשחקים. הן אצל האהודים , הן אצל הפרשנים וחילחלה אפילו אל מאמנים בגילאי נוער ולהסביר מה כל כך בעייתי באמירות הללו.

בעבר צ'לסי וקבוצות נוספות היו דואגות לאתר אוהדים גזעניים בקהל הרחב ולהרחיק אותם מהמגרשים למשך כמה שנים. היום נראה שהם מעדיפים לדבר איתם ולנסות לחנך אותם.

השבוע נכיר שחקן שיצא לי לראות במקרה במשחק של נבחרת ישראל מול... ליכטנשטיין. בשאר הזמן הוא משחק בליגה האיטלקית, ואפילו הספיק לעבור ביובנטוס. תכירו את מרסל בוכל.

כנראה שאני לא יכולה להסתדר בלי כדורגל, אחרת אין לי דרך להסביר איך נחתתי ביוהאן קרויף ארנה באמסטרדם, למשחק של הולנד נגד גרמניה בליגת האומות

מכיוון שפוטסל הוא משחק שכיף לראות, נוצרת לו חשיפה תקשורתית. תחנות טלוויזיה ברחבי העולם משדרות בשידורים ישירים את משחקי הליגות הבכירות ומשקיעות בפאנלים מקצועיים המנתחים את הפעולות המרהיבות