זה לא סוד שהכדורגל הישראלי בתהליך נסיגה בעשור האחרון. רמת ליגת העל מבוקרת בכל מחזור וכמות הליגיונרים הבכירים ירדה באופן משמעותי. אבל השיח על המצב העגום של השחקן המקומי, עולה בעשרות מונים לאחר פגרת הנבחרות.

כמובן שאין זה מפתיע, נבחרת ישראל ירדה מקבוצת הדרג השנייה אל הרביעית, כשהיא הפסידה בשני הקמפיינים האחרונים לנבחרות בדרג החמישי. בנוסף לכך, רוב הנבחרות של אופ"א שהיו נחשבות לנחותות מישראל, משחקות נגדה שווה בין שווים לכל הפחות.

פגרת הנבחרות האחרונה סיפקה מעט נחת, אחרי צמד ניצחונות מרשימים בבית, שהוכיחו שני דברים חשובים: הפוטנציאל הטמון בנבחרת הרבה יותר גבוה מהיכולת הכללית שלה; וניהול המשחק של הרצוג הראה שגם נבחרת עם שאיפות ארוכות טווח צריכה לאפשר למאמן להתוות דרך מקצועית לאורך תקופה.

מערך שלושת הבלמים נראה נכון להיום כשיטת המשחק הטובה ביותר עבור תלכיד השחקנים הקיים. בישראל יש מחסור בבלמים איכותיים ויש שני מגנים תוקפים, שיעילים הרבה יותר משחקני הכנף בהם השתמש אלישע לוי בקמפיין, בדמותם של טל בן חיים, מאור מליקסון ואפילו ערן לוי, שלא הצליחו לייצר מצבים מסוכנים מהאגף. הרצוג, לעומת לוי, בוחן את השחקנים בדרך פנומנולוגית. אף שחקן לא התאמן אצלו כמאמן קבוצה והוא לא הכיר אף אחד באופן אישי לפני שקיבל את משרת האימון. חוסר הבקיעות עלול להתפרש כחיסרון, אבל שכשהשוק כה מצומצם ולא תחרותי, החיסרון הופך ליתרון. המאמן בוחר את הסגל בצורה הכי מקצועית ונטולת פוליטיקה ופופוליזם זול, שהיו אורחי קבע בקמפיינים הקודמים.

אחרי ארבעה משחקי נבחרת, נראה שהמאמן החדש התחיל לגבש לעצמו סגל שחקנים שילך איתו בליגת האומות. אך עדיין לא ברור מי יהיה השוער הראשון, מי יעלה במרכז ההגנה וכמובן "הצרה" הגדולה ביותר שלו, איך אפשר לשלב את זהבי, חמד, דאבור וסבע ומי מארבעתם יהיה זה שישב על הספסל.

כדי להבין איזה שחקנים יכולים לשמש את הנבחרת במשחקים המכריעים, ערכתי בדיקה לגבי אחוזי ההצלחה של שחקן ששיחק בנבחרת במשחק רשמי בעשור האחרון מכל קבוצת דירוג, זאת על מנת להבין מי למעשה מגיע דרוך אל המפגשים מול הנבחרות הבכירות, לעומת אלו שבאים לידי ביטוי רק במשחקים בהם הנבחרת פייבוריטית.

איך נבחרו השחקנים?

השחקנים חולקו לשלוש קבוצות: נבחרת דרג A, נבחרת דרג B-C ונבחרת דרג D-E. דרג F לא חשוב, מכיוון שהנבחרת לא מעדה באף משחק כזה והכנסה של הדרג מיותרת ועלולה לשבש את הנתונים. לאחר מכן, נבחר לכל נבחרת את השחקנים עם אחוזי ההצלחה הגבוהים בכל דרג.

מי לא נכנס?

שחקני עבר ושחקנים שצברו פחות מ-180 דקות במצטבר יצאו מהמאגר.

נבחרת דרג A

נותרו מחוץ לנבחרת:

שחקני עבר

דודו אוואט (16.66%)

דדי בן דיין (16.66%)

עומר גולן (16.66%)

אליניב ברדה (13.33%)

גל אלברמן – פרש מהנבחרת (16.66%)

 

פחות מ-180 דקות

יובל שפונגין (33.33%)

אייל משומר (33.33%)

מאור מליקסון (16.66%)

אלירן עטר (16.66%)

עומר דמארי (16.66%)

עדן בן בסט (33.33%)

מאז התיקו 1:1 מול פורטוגל באוקטובר 2013, ישראל הפסידה את כל המשחקים מול נבחרות בדרג הראשון. לכן אופיר מרציאנו, שעמד בשער של ישראל בשלושה משחקים מתוך הארבעה, נמצא בהרכב. בנוסף לכך, ניתן לראות חמישה שחקנים שהופיעו בניצחונות על סקוטלנד ואלבניה, טיבי וייני בהגנה, כיאל ונאתכו במרכז השדה ואת בן שהר ששותף רק במשחק הראשון.

חלוץ גוואנגז'ו RF, ערן זהבי, נכנס להרכב בחסד ולא בזכות. פרט לאחוזים הנמוכים, המשחק היחיד שלא הפסיד נגד קבוצת הדרג הראשון, הוא אותו תיקו מול פורטוגל בליסבון וזהבי הוצב באותה התמודדות בעמדת הקשר האחורי. לעומת זאת, לעדן בן בסט, שכבש שני שערים מול פורטוגל, חסרות רק תשע דקות כדי להשתבץ על חשבונו של הקפטן לשעבר.

עוד שחקן שלא נכנס להרכב אך שווה אזכור, הוא מגן עירוני קריית שמונה, יובל שפונגין. השחקן הוכיח שהוא בעל הבנה הגנתית טובה מאוד ובנוסף לכך, הוא שחקן שמגיע דרוך כשהוא אנדרדוג. המגן בישל את אחד השערים בתיקו מול פורטוגל באצטדיון רמת גן והיה חלק מה-0:0 נגד אנגליה בשנת 2007. גם במכבי תל אביב כששיחק בלית ברירה על חשבונו של אלי דסה, עשה את משימתו על הצד הטוב במשחקים נגד באזל ואפילו בישל לזהבי את שער העלייה בסיבוב המוקדמות השלישי נגד ויקטוריה פלזן. כנראה שכבר אין למגן מקום בנבחרת, אבל זה שם שתמיד כדאי להסתכל עליו, במיוחד אחרי שבשנה שעברה הסתדר בשיטת שלושת הבלמים של ג'ורדי קרויף.

נבחרת דרג B-C

נותרו מחוץ לנבחרת:

שחקני עבר

עומר גולן (33.33%)

משה אוחיון (33.33%)

סלים טועמה (33.33%)

שמואל קוזוקין (33.33%)

           

פחות מ-180 דקות

אבי סטרול (33.33%)

דן איינבינדר (50.00%)

אביחי ידין (33.33%)

גילי ורמוט (33.33%)

ניר ביטון (33.33)

מאור בוזגלו (50.00%)

עומר דמארי (33.33%)

אלירן עטר (100.00%)

שבעה שחקנים בהרכב היו שותפים בניצחון הגדול נגד בוסניה ב-2014 ושבעה הופיעו בניצחון החוץ מול אלבניה ב-2016. השחקן היחיד בהרכב שלא שותף בשני המשחקים, הוא בירם כיאל, שלא בכדי מחזיק באחוזים הנמוכים מכולם. השחקן שפרח בשני המשחקים האלו, הוא ערן זהבי, שסיפק שער ובישול גם נגד אלבניה וגם נגד בוסניה. השחקן קיבל חופש פעולה גדול יותר, בזכות העובדה שהוצב לצד חלוץ דינמי כמו עומר דמארי ובן שהר. אבל למרות ההתעלות במשחקים המשמעותיים האלה, זהבי הוא כרגע סימן השאלה הגדול ביותר לקראת פגרת הנבחרות הבאה. החלוץ התרגל שבונים את כל שיטת המשחק סביבו ודווקא עכשיו כשהנבחרת במומנטום חיובי בלעדיו, תרומתו כרגע מוטלת בספק. כמו שאלישע לוי ניהל את מאבק האגו של ערן זהבי, תומר חמד וטל בן חיים, בצורה הכי רעה שיש, גם אנדי הרצוג עלול להיכלא ל"מילכוד זהבי".

המקרה מעט מזכיר את הסאגה הנוכחית של גיא לוזון עם ערן לוי, שמשתף את השחקן כדי לרצות את הסובבים אותו. כך גם את שחקן העונה של הליגה הסינית יהיה קשה להושיב על הספסל. יהיה מעניין לראות האם המנג'ר האוסטרי יבחר להחזיר את זהבי להרכב, דווקא אחרי שהנבחרת הסתדרה בלעדיו.

נבחרת דרג D-E

שחקני עבר

דודו אוואט (63.88%)

קלמי סבן (83.33%)

שמואל קוזוקין (100.00%)

משה אוחיון (66.66)

רוברטו קולאוטי (100.00%)

 

פחות מ-180 דקות

דודו גורש (100.00%)

אייל גולסה (100.00%)

אחמד עאבד (100.00%)

ההרכב של הדרג הנמוך יצר קולקטיב די מוזר. פרט לנאתכו ואופיר מרציאנו, שהופיעו בכל שאר הנבחרות, הפעם מופיעים שחקנים שאמנם לא פרשו מהנבחרת הלאומית, אבל רובם כנראה כלל לא ייקחו חלק בהמשך המשחקים של ליגת האומות ומוקדמות יורו 2020. עדן בן בסט ועומר דמארי, היו יחד עם תומר חמד האופציות ההתקפיות המועדפות של אלי גוטמן. אבל כמו לא מעט חלוצים, שניהם עברו מספר פציעות, שבעקבותיהן איבדו מהירותם ואת החדות מול השער. כרגע השניים לא קרובים לקאמבק לנבחרת, אבל הם צריכים לקחת את מקרה איתי שכטר כמודל ולהבין שגם אחרי שחוצים את גיל 30, אפשר עדיין לחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. בן בסט הראה שיפור משמעותי בעונה שעברה בהפועל חיפה ואף חתם באלופת המדינה. עומר דמארי לעומת זאת, חזר רק העונה לשחק באופן קבוע ואם יחזור בסופו של דבר לאותו כושר משחק שסיפק בקדנציה הקודמת בהפועל תל אביב, הרצוג יצטרך לקחת גם אותו בחשבון.

מלכי שערים

מלך השערים של הנבחרת מאז מוקדמות מונדיאל 2010, הוא תומר חמד שלא נכלל בשום הרכב במאמר. בנוסף לכך, חמד גם משמש כמלך השערים של דרג A, כשכבש נגד קרואטיה, פורטוגל וספרד. ערן זהבי לא כבש נגד קבוצות הדרג הראשון, אבל הוא מלך השערים של קבוצת הדירוג השנייה; שני כיבושים מול רוסיה ובוסניה. שחקן נוסף ששווה אזכור, הוא מואנס דאבור, שלא הרבה לשחק תחת אלישע לוי ואלי גוטמן. דאבור כבש רק שער אחד במדים הלאומיים, נגד אנדורה. כעת אצל אנדי הרצוג, הוא הפך לשחקן קבוע ב-11, אבל אחרי 270 דקות בליגת האומות ומשחק נוסף מול צפון אירלנד, חלוץ זלצבורג מוכיח שהוא בהחלט ראוי לפתוח בהרכב. למרות שעדיין לא כבש, הוא ככל נראה שחקן ההתקפה המשמעותי ביותר במערך החדש של הנבחרת, גם אם ייקח מעט זמן עד השערים יגיעו.

לסיכום

אין ספק שמדובר בניתוח מאוד בעייתי, כי מחד גיסא אין מספיק משחקים בנבחרת כדי לייצר נרטיב לגבי יכולת השחקנים ומאידך גיסא הבדיקה נפרסת לאורך עשר שנים, לכן שחקנים כמו יוסי בניון וטל בן חיים, שהיו בעלי חשיבות עליונה בנבחרת, כבר הספיקו לאבד את מקומם. דבר שכן אפשר ללמוד מההרכבים, הוא קודם כל השפעתם של שרן ייני ובן שהר במשחקים הגדולים. בנוסף לכך, החל בקדנציה הנוכחית של הרצוג תהליך הצערה, בדיוק כפי שהיה בפעם האחרונה שהגיע מאמן זר נבחרת. למרות זאת עדיין זומנו לסגל 11 שחקנים שנולדו בשנות השמונים (הכי הרבה בדרג C אחרי נבחרת אסטוניה). אבל הכנסתם של דור פרץ, איעד חבשי ואפילו דיא סבע ומואנס דאבור, שכבר לא כל כך צעירים אבל לא היו חלק אינטגרלי בקמפיינים הקודמים, בהחלט מוסיפים שינוי מרענן.

דבר אחד בטוח, שני המשחקים האחרונים הביאו הרבה סיבות לאופטימיות ואולי בזכותם נראה את חלק מהשחקנים בהרכב בליגות בכירות יותר באירופה, כבר בחלון העברות הנוכחי.