דברים לא הולכים כמצופה בקליבלנד. העונה הרגילה היא לא מדד, אבל פתיחה של 6-4, כולל הפסדים לנמושות על הנייר כמו אטלנטה, אורלנדו, ברוקלין והניקס, בשילוב של הגנה מביכה ופרצופים דכאוניים על המגרש והספסל, זה לא דומה בכלל למה שציפו לו מאלופת המזרח של שלוש השנים האחרונות

והנה, מספר חודשים לתוך עונת 2017-18, אחרי כל העבודה שעשיתי עם עצמי במהלך השנים, אני חושש שזה הולך לאבדון. למה? צירוף נסיבות שכזה, שמקשה על כל אוהד בממלכה או מחוצה לה להישאר אדיש.

אין תשובה אחת מנצחת שקובעת אם גישת ה-"טאנקינג", בעצם החלטה אירגונית להפסיד על מנת להשיג בחירות דראפט גבוהות, עובדת או לא. הדוגמה הכי בולטת בשנים האחרונות היא הפילדלפיה שבעים וששים.

אתם מכירים את הריטואל. קבוצה פותחת את העונה עם רצף של כמה תוצאות רעות (הפסדים אם אתה קבוצה נורמלית, תיקו אם אתם מכבי ת"א או בית"ר), את השחקנים אי אפשר להחליף - אז דנים על עתידו של המאמן.

בפעם האחרונה שנפגשו הקבוצות זה היה במוקדמות יורו 2012 (בית שגם שיחקה בו ישראל) כאשר יוון ניצחה 2:0. התוצאה במשחק הייתה האירוע הפחות מעניין, מחנות האוהדים התעסקו במלחמת אבוקות וחזיזים שכמעט גרמו לפיצוץ המשחק. כמובן שבסיום המשחק הבלאגן בפיראוס השתולל.

הם מפחידים, הם מהירים, הם חזקים, הם יכתיבו את הגז ויש להם את הפריט השולי הזה שנקרא מאמן, אבל אני באמת מאמין שארסנל יכולה היום לעצור את המכונה של הסיטי.

הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. הפועל תל אביב של השנים האחרונות היא קבוצה קטנה. קבוצת כדורגל עם שחקנים בינוניים, מאמנים מדרג ב' ואפילו אחד שצריך לחשוב על שינוי מקצוע ולחזור לפרשן

זה עשוי או עלול להיות המשחק החשוב של העונה. יציאה לפגרה במצב רוח חיובי עשויה לתת דחיפה לפגרה אפקטיבית. הפסד או תיקו עלולים לייצר כדור שלג שהשפעתו גדלה כשאין משחקים להתעסק איתם.

הפעם אתמקד בערב הקרבות הקרוב, ובאופן ספציפי, הקרב המרכזי: מייקל ביספינג (אלוף) נגד ג'ורג' סיינט פייר – חמישה סיבובים על התואר במשקל הבינוני (185 פאונד).

אמרנו אין גבוהים? מכבי כיסחה את האיטלקים 30-49 בריבאונד והשוותה את שיא הריבאונדים בהתקפה (19, מול 6) שנקבע בגמר 2014 באולם של.....ניחשתם נכון, מילאנו