ביקור במוחו הקודח של פרד רוטן בעקבות המשחק מול הפועל ב"ש ולקראת המשחק מול הפועל רעננה

לקראת הקרב הגדול בהיסטוריה של ה-MMA, אכין אתכם מיהם הלוחמים, ההיסטוריה ביניהם ואנסה לנחש מי מהם ייצא כשידו על העליונה.

אני מניח שבשמחת תורה, מי שלא עשה הקפות, העביר ערב שקט ודי משעמם מול שני משחקי "כדורגל" חסרי שערים, לא היה עדיף לראות את משחקי שובר השיוויון בין ארבע מקבוצות הבייסבול הטובות העולם, מול אצטדיונים מפוצצים, ועם הרבה אקשן?

זידאן הוא בדיוק המאמן שמתאים ליונייטד הנוכחית. עד עכשיו הגיעו לקבוצה מנג'רים שרצו זמן לבנות פרויקט. אלו לא הציפיות. זידאן הראה שהוא לא זקוק לבצע שינויים דרסטיים כדי להשיג תוצאות.

אוהד הכדורגל הממוצע בישראל כנראה לא שמע יותר מדי על ה"אייזרן אוניון" (איחוד ברזל), למעט חובבי כדורגל גרמני וכמובן מכורי מנג'ר שמכירים בערך כל מועדון ביקום

בפרק #92 דיברנו על ליגת העל כמובן: הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, והפועל חדרה כמובן!

יש עוד ליגיונרים, פחות מוכרים, שמנסים לפלס את דרכם אל הצלחה אירופית, בלי שאור הזרקורים מופנה אליהם. הליגיונרים האלו חשובים לא פחות מהליגיונרים המוכרים יותר, וחלקם הם העתיד של הכדורגל שלנו.

פרנק למפארד הוא אחד השחקנים היחידים שבאמת גרמו לי להתאהב במשחק. הוא עולה בקנה אחד עם אגדות כדורגל שהערצתי בימי פיפ"א 2006 העליזים, כמו דויד וייה, פיליפו אינזאגי ואבירם ברוכיאן.

בכדורגל, אין משהו שמרגיז אותי יותר מאפאתיות. מותר להפסיד, מותר לא לשחק טוב. הכל בסדר. אבל לא ייתכן ששחקנים לא זזים, שנראים כאילו לא באמת אכפת להם אם הם לא ינצחו, ועוד בדרבי.

לפני כשבועיים כתב רום טל-דן פוסט קצר ובו תיאר את מצבו העגום של הכדורגלן הישראלי. הההמלצה שלו היתה קצרה ופשוטה - צריך להסיר את המגבלה על כמות השחקנים הזרים