אחד הדברים שהכי מרגשים אותי כשאני סוגר טיסה לחו"ל, זה לבדוק לאיזה משחקים אפשר ללכת. יצא לי כבר לשבת ביציעים של בוקה, פלמנגו, מילאן, אינטר, בנפיקה, ספורטינג ומנצ'סטר יונייטד. כשנקבעו התאריכים לטוס לברלין באמצע ספטמבר, מיד בדקתי את לוח המשחקים של הרטה ברלין. "הפועל חדרה" של הבונדסליגה צמודה חזק בצמרת לדורטמונד ובאיירן מינכן ובהחלט הייתה שווה צפייה, אבל בזמן שהותי בברלין היא התארחה בוולפסבורג.
בלי יותר מדי סימפטיה, פניתי ליריבה העירונית אוניון ברלין, שמשחקת בבונדסליגה השנייה. לשמחתי, ראיתי שאוניון תארח את דויסבורג בטיימינג מושלם. אוהד הכדורגל הממוצע בישראל כנראה לא שמע יותר מדי על ה"אייזרן אוניון" (איחוד ברזל), למעט חובבי כדורגל גרמני וכמובן מכורי מנג'ר שמכירים בערך כל מועדון ביקום. אני נמנה עם הקבוצה השנייה, אחרי קריירה של כמעט 40 שנה בכדורגל הגרמני בשמירה הגדולה ביותר שלי במשחק.
בדיעבד – יצא לטובה. כשהתחלתי לחקור לעומק על אוניון, גיליתי שהיא משחקת באצטדיון הגדול בברלין (21K מקומות) וגם מצליחה למלא אותו בכל משחק. אם זה לא מספיק, רוב היציעים (18K) הם יציעי עמידה, מה שמבטיח קהל שחי את המשחק לאורך 90 דקות. בנוסף, המועדון מייצג את מעמד העובדים בברלין, בניגוד לקהל המפונפן יחסית של הרטה. בקיצור – כל הסימנים העידו כי אנחנו עומדים בפני מופע כדורגל מרהיב. ובכל זאת, התוצאה בפועל הייתה מדהימה מכל מה שציפינו.
בפעם האחרונה שניסיתי לרכוש כרטיסים למשחק בשפה זרה, יצא שקניתי מנוי(!!!) ליגת אלופות למקומות הכי טובים באיצטדיון של בנפיקה. כשראיתי שגם האתר של אוניון הוא לא ממש אינגליש פרינדלי, נעזרתי בחבר'ה של טיקטיק תיירות ספורט והופעות, שדאגו להכל והזמינו בשבילי כרטיסים ליציע ביתי ולמשחק בודד.
אבל רגע לפני שממשיכים למשחק; בדרך כלל, חברה שלי היא זאת שמצטרפת אליי למסעות הכדורגל ההזויים שלי. אבל הפעם, הצטרפו אלינו גם דור ונועה, זוג חברים שהיה בברלין באותו הזמן. דור הוא חולה כדורגל גדול ומעריץ עוד יותר גדול של העיר ברלין. רק שהוא סוחב איתו נאחס גדול – הוא עדיין לא ראה גול על אדמת ברלין, למרות שישב בעבר בכמה משחקים של הרטה. קיווינו שסופה של הקללה להיגמר, מאחר ואני מעולם לא צפיתי במשחק של 0-0 בחו"ל.
במבט ראשון, השטאדיון אן דר אלטן פרסטראיי (בתרגום חופשי: "האצטדיון אשר סמוך לביתו הישן של שומר היערות"), היה נראה כמו איזה מתחם אימונים חצי פתוח. ממש ראינו את הדשא, השחקנים והאוהדים בזמן שעמדנו בתור לבדיקת הכרטיסים. אנקדוטה משעשעת: בגלל שכל כך הרבה נשים מגיעות למשחקים, דור ואני נאלצנו לחכות לבנות כמה דקות עד שיגיע תורן להיכנס.
ברגע שנכנסו למתחם האצטדיון, התחיל הקסם האמיתי. כפי שציינתי, הייתי באצטדיונים רבים וגדולים ברחבי העולם, אבל בפסטיבל שכזה לא נתקלתי מעולם. למרות שהמשחק כבר התחיל, עשרות אנשים היו מסביב לאצטדיון, דיברו ושתו בירה. בכל שלושה מטרים היה דוכן של בירה או נקניקיות וליד כל אחד מהדוכנים האלה היו אנשים. איכשהו, למרות כל האנשים בחוץ, גם האיצטדיון עצמו היה נראה מפוצץ עד אפס מקום, כשבכל יציע יש עוד מוכרי בירה, שמסתובבים עם חבית על הגב ואליה מחובר צינור, שעושה ריפיל בירה לכל מי שצריך. והגרמנים צריכים לא מעט בירה, מסתבר.
"ברגע שנכנסו למתחם האצטדיון, התחיל הקסם האמיתי. כפי שציינתי, הייתי באצטדיונים רבים וגדולים ברחבי העולם, אבל בפסטיבל שכזה לא נתקלתי מעולם. למרות שהמשחק כבר התחיל, עשרות אנשים היו מסביב לאצטדיון, דיברו ושתו בירה."
אחרי כמה דקות של סיורי לוקיישן, הצלחנו למצוא מקום מושלם לארבעתנו, ביציע עמידה מאחורי השער, מול האולטראס של אוניון. לידנו, ישבו האולטראס של דויסבורג, שהיו לא פחות משוגעים מהחבורה שעמדה מולנו, אבל במספרים מצומצמים יותר. כשראיתי את הקהל שר וקופץ יחד, בתיאום מושלם, לא יכולתי שלא לחשוב על הקהל של מכבי ת"א, הקבוצה שאני אוהד. האולטראס של מכבי, הפנאטיקס, מורכב מקבוצה קטנה מדי של אוהדים, שעושים רעש ובלאגן ברמה נמוכה. הם עסוקים בעיקר בעצמם ופחות במי שחשוב באמת – הקבוצה והשחקנים. יחד עם יציעי קונצרטים שמעדיפים לשבת ולהתעצבן מאשר לעמוד ולעודד, מתקבל קהל די מבאס. בכל מקרה, לשמחתי נזכרתי מהר מאוד שאני לא בנתניה ונשאבתי עם קריאות ה"אייזרן אוניון" של הקהל האדום (ואפילו לבשתי אדום, סלח לי נמני כי חטאתי).
המחצית הראשונה עמדה להסתיים, כשהנאחס של דור נשבר! 1-0 לאוניון מרגליו של אקקי גוגיה, שחקן הכנף הימני של אוניון. עד השער, מי שדווקא הרשים אותנו יותר מכולם היה שחקן הכנף השמאלי, מרסל הרטל בן ה-22, שהגיע בתחילת העונה שעברה מפ.צ. קולן ומשחק בדרך כלל כקשר התקפי במרכז. איביץ', אם אתה קורא את זה כרגע, תכניס אותו לפנקס (שווי של מיליון אירו בלבד). הר געש אמיתי פרץ באצטדיון וגם הבנות התקשו לשמור על אדישות. כי לך תשמור על אדישות כשסביבך מאות גרמנים שיכורים, קופצים בטירוף.
לקראת סוף המחצית השניה דויסבורג עשו מהפך וזכינו לראות את הקהל שלידנו חוגג וגם מתגרה בקהל של אוניון דרך הגדרות. חשבנו שלא נורא, העיקר שהזדמן לנו לחגוג שער. אבל רגע לפני סוף המשחק, אחרי שהכוכבים הגדולים של אוניון, מרסל הרטל ופליקס קרוס (אח של), כבר יצאו מהמשחק, הגיע שער השוויון בדקה ה-91 מרגליו של הבלם פלוריאן הובנר. חגגנו כאחרוני אנשי איחוד הברזל ויצאנו בסך הכל מרוצים מהחוויה.
הלכנו דקות ארוכות לכיוון תחנת הרכבת, ממשיכים לראות עוד ועוד דוכני בירה מאולתרים לאורך הדרך, מלאים באנשים שלא ברור למה הם ממשיכים לשתות גם אחרי שהמשחק נגמר. אבל כנראה שזה מה שהגרמנים עושים כחלק מהבילוי שלהם. וללא ספק – מדובר בחוויית בילוי יוצאת מן הכלל, שכנראה אתגעגע אליה ברגעים אפורים בנתניה, שם הקהל נשמע הכי טוב מעמדת העגלות של רמי לוי.
"אייזרן אוניון!"
Credit to Die Eisernen Facebook page
