באחרונה נשמעות אמירות רבות המעודדות את עזיבתו של סרחיו ראמוס מריאל מדריד. בטור זה ברצוני להסביר מדוע עזיבתו האפשרית תהיה טעות ויכולה להיות אף יותר גרועה מעזיבת כריסטיאנו רונאלדו.

חוסר היציבות של קבוצות הצמרת נראה לעין בצורה בולטת, ועיקר החצים מופנים ובצדק בעיקר לבארסה וריאל שכן חולשתן ניכרת בצורה יוצאת דופן.

רגע לפני שהמאני טיים של הבלאנקוס יוצא לדרך, יש עדיין סוגייה אחת שלא הגיעה לפיתרון: עתידו של קפטן הקבוצה, סרחיו ראמוס, שמסיים את חוזהו בקיץ והמו"מ בעניינו עדיין תקוע בעקבות דרישה לחוזה לשנתיים אחרונות ופרידה ראויה מהמועדון אליו הגיע בגיל 16 בלבד.

הקריירה של ז'וזה מוריניו היא רכבת הרים: פעם למעלה ופעם למטה. מאז האליפות בה זכה עם צ'לסי בעונת 2015 המנג'ר הפורטוגלי לא ממש מוצא את עצמו

מה משותף ללורנצו אינסינייה, פאפו גומז, קאנטה, רוברטו קרלוס ומראדונה? כל השחקנים האלו הם 6'5 (1.68 בקירוב) או פחות.

מרקו אסנסיו. אנשים ראו בו הכישרון העולה בכדורגל, קצת לפני התקופה שבה עוסמאן דמבלה וקיליאן אמבפה פרצו לתודעה של כולנו. אך מאחורי ההצלחה הגדולה שלו, יש סיפור. ואחד לא פשוט בכלל.

עם החתמתו של רינייר ז'סוס בן ה-18, שנרכש מפלמנגו תמורת 30 מיליון אירו, אי אפשר שלא לשים לב לשינוי הדי קיצוני שחל במדיניות הרכש של ריאל מדריד בשנים האחרונות ואת התכנונים שלו לעתיד הקרוב והרחוק.

במה שונה רינייר ז'סוס מרודריגו גואש, ז'ואאו פליקס ושאר הכישרונות הגדולים בעולם כיום?

אני רוצה להתעכב בטור הזה דווקא בסיבות שהביאו לקו המחבר בין גיבורי העשור שהצליחו לשמור על רמת ביצוע אלוהית לאורך זמן וכנגד חוקי הזמן.

אז איך היה העשור האחרון מבחינתי? מי שהתעניין קצת בכדורגל בעשור האחרון יודע כבר שאין צורך אפילו לקרוא את ההמשך כדי לדעת שהיה לי חרא של עשור, אבל עדיין, בואו נצלול קצת לעומקי הדכדוך