היציעים הריקים מאוהדים והספסל הקצר יחסית של הבלאנקוס, הפנו את הזרקור לוולשי, שהחליט לתת שואו ולא לאכזב את הכתבים והצלמים. הוולשי, שאינו נראה מתעניין במשחק, פעם יושב כאשר מסכה מכסה את פניו, פעם אחרת מחזיק בידיו משקפת ותר אחרי דבר מה מחוץ למגרש, יש שיגידו מחפש את מגרש הגולף הקרוב או את קבוצתו הבאה.

איך ההצלחה של שון וייסמן בוולפסברגר מעידה על כישלון חוק החריגים בנוער, למה יורגן קלופ הוא הפנים של האליפות ההיסטורית של ליברפול, ואיך ההעברה של אשרף חכימי לאינטר מבשרת על שינוי מגמה בכדורגל העולמי.

כשמסתכלים השנה על ריאל מדריד ובמיוחד על חוליית ההגנה שלה ועל כמות הכיבושים שלה, מבינים היטב את הכותרת - 23 שערי ליגה כבשו שחקני ההגנה והקישור האחורי של הבלאנקוס. מספר יוצא דופן.

במועדון היו בטוחים שעצם העובדה שהם ריאל מדריד תספיק בשביל לגרום לחכימי להישאר. במשך הרבה שנים זה כנראה היה עובד, אבל הכדורגל השתנה.

כשברצלונה וריאל קרובות זו לזו מאוד אי אפשר שלא להיזכר באחת העונות המטורפות אי פעם בכדורגל האירופאי, עונת 2006/07 בליגה הספרדית. הנה הסיפור שלה.

החתמתו של הזאר, לעת עתה לפחות, נכשלה בענק, לאחר שהבלגי כבש שער בודד לאורך כל העונה והחמיץ משחקים רבים. אז איפה בעצם הכל השתבש והאם הזאר הוא האשם היחיד בסיפור?

לא ברור עדיין אם תתחדש העונה של ליגת האלופות, אבל יש אנשים מסוימים שחייבים לזכות בה לפחות פעם אחת עד סוף הקריירה. אצל רובם אפשר לומר עוד פעם אחת.

קבוצות רבות ברחבי היבשת לא מתכוונות להתנהל בקלות ראש בכל הנוגע להיבט הפיננסי לאור המשבר שנוצר. אחת מהן היא ריאל מדריד.

כדי להבין את המשיכה הבלתי אפשרית שלי לזיזו, את העובדה שהעברתי שעות רבות בשבועות האחרונים בלקרוא את כל מה שנכתב עליו, בלראות את כל הסרטונים האפשריים שלו ביוטיוב, צריך לחזור לעונת 1997/98, עונת הכדורגל הראשונה שלי.

בזמן שהעולם מתמודד עם הקורונה, וגם אוהדי הספורט מנסים למלא את החסר בתקופה שבה אין (כמעט) בכלל אירועי ספורט בעולם, ידיעה אחת יחסית עברה בשקט – ראדומיר אנטיץ', מאמן העבר הסרבי, הלך לעולמו לפני כחודש, לאחר מחלה, כשהוא בן 71. האיש היחיד בהיסטוריה שלא רק שאימן גם את ברצלונה, ריאל מדריד ואתלטיקו מדריד, אלא גם נותר אהוב בכולן ומוערך על ידי האוהדים. בטור הבא אנסה לגעת בנקודות המשמעותיות בחייו.