אחרי רבע הגמר הסוער של ליגת האלופות ולפני שמגיעים לישורת האחרונה של המפעל. זה הזמן לשים את הדברים על השולחן ולבדוק, מי כרגע הזוכה המיועד של כדור הזהב

שימה כבדה הוטלה עלי - לכתוב את הטור ולהיכנס לנעליו הגדולות של המאסטרו שנמצא בחופשה. מתנחם בעובדה שעומר הבן שלי עוזר במציאת נתונים מעניינים, אני מוטרד באופן שווה מהמשימה הכבדה שלי ושל השחקנים באדום.

אין שום דבר מפתיע בהפסד של מנצ'סטר יונייטד בברצלונה והפרידה מליגת האלופות ברבע הגמר. זו פשוט עוד שלב בירידה מענן החלומות עליו ריחפו הקבוצה ואוהדיה מאז החליף אולה גונאר סולשיאר את ז'וזה מוריניו על הקווים.

כאשר נותרו לשתי הקבוצות משחקים בודדים עד לסיום העונה, שתי נקודות בלבד מפרידות ביניהן. המירוץ המרתק ביותר של השנים האחרונות בליגה האנגלית נמצא ברגעי ההכרעה. למי יש את האופי והיכולת ללכת עד הסוף, ליברפול או מנצ'סטר סיטי?

במחזור הלפני האחרון ניצחו אמרי וחניכיו במשחק ביתי את ניוקאסל בתוצאה 2-0 ובכך הגיעו ל-10 ניצחונות ליגה ביתיים רצופים בספירה. הם בוודאי לא הראשונים שמגיעים למספר הזה והוא בטח שבטח לא מרשים בקנה מידה אירופי, אך כשזה הרצף הגבוה ביותר אליו הגיע וונגר בכל תקופתו בארסנל, מבינים שזה הישג של ממש.

כדורגל ביום שישי בערב הוא מעין יצור כלאיים מוזר שכזה. אירוע שמתרחש לא בזמנו, שלא בהקשר הרגיל שלו, שמנותק מהשגרה המוכרת והרגילה. כנראה שגם עבור קלופ מדובר באירוע שכזה והוא מחליט להעלות את קייטה בהרכב הפותח, לראשונה מזה זמן רב.

משחק דרמטי שאולי לא היה בו כדורגל גדול, אבל היה בו הכל.

הטור נכתב לפני, במהלך ותוך כדי המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור. מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

מי שיטרח ויבצע חילופים נכונים עשוי לקצור את הפירות. וזאת בדיוק ההזדמנות לעשות את קפיצת המדרגה המיוחלת כדי לעקוף את ההוא. כן, זה שאתם כבר שבועות מנסים להדביק

שריקת פתיחה ואני בעוד ישיבה מעט מיותרת שבד"כ נמרחת והיום הרבה יותר. הראש נמצא במקום אחר והמוח נע בין קללות על כל העולם ואישתו, לבין תחושת הקלאוסטרופוביה שעוטפת אותי כשאני מחזיק את עצמי לא להתעדכן בתוצאה, כי אני רוצה לראות את המשחק מוקלט.