יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
מי היה מאמין, תשעה משחקים,
פי שתיים נקודות מהתרנגולים,
רביעייה בצ'מפיונס ביום רביעי,
האם יהיה היום המשך חלומי?

החברים של קיין לא ממש פוגעים,
לוריס פצוע, הבוס בעצבים,
דווקא ממשחקים כאלה אני חושש,
במילים אחרות, זהירות מוקש.

גירסת הבמאי:
והפעם הגירסה האדומה לקומדיה "בדרך לחתונה עוצרים בגנט" –
שני אוהדים של הקבוצה שקנו כרטיסים למשחק הצ'מפיונס באמצע השבוע מול גנק נסעו בטעות לגנט ולכן ראו את המשחק בפאב אירי ולא במגרש.

סרט רץ:
אוקס כבש צמד נגד גנק,
מחיר המניה שלו מזנק,
קלופ לא מחזירו להרכב הראשון,
קיוויתי שיהיה איזשהו ניסיון,
לתת לקישור שיניים וכלים,
בכל זאת, אנחנו מול תרנגולים.

קלופ פתח עם הקישור הקבוע,
כנראה שרק איתם הוא מרגיש רגוע,
גם הוא לא האמין בחלומו הפרוע,
שהקפטן שלו יתחיל כל כך גרוע,
לוברן גם הוא עולה סופסוף בהרכב,
מהראש שלו, לקורה וגול, זה ממש כואב.

ארבעים ושבע שניות מהפתיחה, הנדרסון מאבד כדור במרכז, סיסוקו מתחיל התקפה וכלקח מהעונה שעברה הוא מוסר כדור ולא מנסה לכבוש לבד, סון בועט, הכדור נהדף מראשו של לוברן לקורה, ומשם ישר לראשו של הארי קיין, שמתכופף ונוגח לרשת. 1-0 ואנחנו בבור שהוא כרגע נוצר ממוקש נעל, או יותר נכון מוקש ראש.

טוטנהאם מצופפת את הקווים ויורדת לאחור, בזמן שעל השלטים רצה פרסומת לתכשירי גילוח שכאילו יודעת מה קורה ואומרת ש"גבר צריך להיות מוכן להכל". הזמן עובר ונראה שליברפול אמנם שולטת לחלוטין במגרש, אבל עדיין לא הפנימה את המצב, והיא נראית קפואה ומאובנת.

אחרי עשרים וחמש דקות ואלף מסירות מגיעה הנגיעה הראשונה של פירמינו בכדור ואחריה שתי הצלות נהדרות של השוער, גז משהו. האדומים יוצאים מהקיפאון ומגיעים לחמש הזדמנויות בחמש דקות. בינתיים רק הזדמנויות וקרנות ובעיטות עונשין. וצהובים ללבנים.

השקט של הקהל כשהשחקנים יורדים להפסקה אומר את הכל וגם מפחיד אותי קצת. טוטנהאם עקצה יותר מהר מאיתנו בגמר הצ'מפיונס ואחר כך ירדה לבונקר בסגנון עדות היונייטד ששודרג בביזבוזי זמן והצקות בסגנון עדות הפועל יהוד.

עולים למחצית השניה ו…
קלופ ממשיך עם ההרכב הקבוע,
אולי הוא כן, אני לא רגוע,
אחרי דקה סון במשקוף פוגע,
מה יהיה, רק אלוהים יודע…

אלוהים ונציגו עלי אדמות ואנפילד, יורגן קלופ.
כדור שמוגבה לרחבה, פוגע בדני רוז, מתגלגל להנדרסון שכמו חלוץ מנוסה, מניף את הרגל החלשה. 1-1, והחיוך חוזר ואיתו התקווה.

ליברפול חונה ברחבה הלבנה ויש ריח של גול, אלא שוינאלדום מסתובב סביב עצמו במקום לבעוט ואחר כך נוגח לידיים של השוער, וטוטנהאם מצליחה להחזיק מעמד.

טוטנהאם מציבה חומת אדם,
כל כדור שנבעט פוגע בשחקן לבן,
עד ששחקן לבן פוגע במאנה ברחבה,
וסלאח כובש מהנקודה הלבנה.

הוצאנו את הראש מהבור של המוקש,
עכשיו אני כבר כמעט לא חושש,
תעשו לי טובה ותשמרו על היתרון,
לספוג עכשיו זה יהיה דיכאון.

קלופ מכניס את מילנר כדי לעזור בניהול היתרון וללמד את טוטנהאם איך מבזבזים זמן, מכיוון שהלבנים מתחילים לשחק כדורגל ולאיים על השער.
מילנר מצליח סופסוף בדקה התשעים לבזבז זמן, אלדרווילד נוגח מקרוב ישר לאליסון, השופט שורק לסיום וגם אני הולך להחליף חולצה.
למה? כי גם אני הזעתי בדקות הסיום.

שחקן ראשי:
קפטן הנדרסון.
אולי הוא לא היה הכי טוב על המגרש היום, אבל הוא היה הכי מעורב בשני השערים שהשפיעו הכי הרבה על המשחק.
איבוד הכדור שלו בדקה הראשונה, שהסתיים בגול, פתח השתלשלות עניינים מעט דימיונית שכללה כידרור מוצלח של סיסוקו בין כל שחקני ליברפול, נגיחה מקרית של לוברן למשקוף וריבאונד מקרי של קיין לפני וירג'יל.
שער השיוויון שלו היה אחרי השתלשלות עניינים דימיונית לא פחות שכללה גם אסיסט מקשר לקשר וגם בעיטה לשער של הקפטן ועוד ברגל החלשה.

שחקן משנה:
פאביניו.
משחק מושלם של הברזילאי שהתיישב על כיסא הקשר האחורי וממש נדבק אליו. טוטנהאם לא ניסתה לתקוף הרבה, וכשהיא כבר ניסתה הוא עצר אותה, לפעמים לבדו, לפעמים בעמידה, לפעמים בריצה ולפעמים בכריעה או בשכיבה. הקפצת הכדור שלו לרחבה התחילה את ההשתלשלות הדימיונית שהוזכרה בפיסקה הקודמת, והיו כמה נוספות שפיספסו רק במעט.

דבר המבקר:
יש ניצחון.
יש ניצחון ראוי.
יש ניצחון ראוי וחשוב, אפילו חשוב מאוד.

משחק שני ברציפות שאנחנו פוגשים קבוצת טופ-שש איכותית ועשירה שבוחרת להתגונן עם כל השחקנים, לצופף את מרכז המגרש והרחבה ולנסות למנוע מהמגינים האדומים שטחים חופשיים. יונייטד עשו זאת מכיוון שהכלים שלהם מוגבלים וטוטנהאם עשו זאת מכיוון שלמדו מיונייטד וגם כי עלו ליתרון מוקדם.
מול יונייטד השיוויון התמהמה וקלופ עשה שינויי הרכב ומערך שהצליחו.
הפעם שער המשווה הגיע מיד אחרי ההפסקה וקלופ החליט להמשיך ולסמוך על ההרכב הפותח וזה הצליח בגדול.

עשרים וחמש דקות לקח לליברפול לצאת מההלם ומהרגע שפירמינו הדליק את האש בדאבל פס עם סלאח, היא לא כבתה עד הסיום.
במחצית הראשונה הקבוצה הגיעה למצבים טובים, אלא שהביצוע לא היה חד מספיק וגם טיפת מזל היתה חסרה. אחרי ההפסקה המצבים המשיכו לזרום, החדות השתפרה מעט, כי יותר מזה לא היה צריך, וגם טיפת מזל, או יותר נכון מיקום ונחישות של סאדיו "אני מספר אחת בסחיטת פנדלים לפני הנסיך המצרי" מאנה.

אליסון נראה בדיוק כמו אליסון הישן, עם מיקום מדוייק והרבה ביטחון.
ההגנה עבדה חצי משרה, אבל כשהיא נאלצה לעבוד ראינו שהתקשתה לעצור את טוטנהאם, שהגיעה למצבים מצויינים די בקלות. וירג'יל ספג בומבה בראש והתאושש, אבל הוא נראה מעט פחות טוב, בטוח ובלתי ניתן להכנעה מאשר בעונה הקודמת.
שיתוף הפעולה בין מאנה לרוברטסון היה נפלא והם שברו את ההגנה עם מסירות כפולות ותנועה נכונה שוב ושוב, רק שהמסירה האחרונה לא היתה מושלמת. טרנט עשה עבודה מצויינת בצד השני, אבל לא היה מספיק חד, וגם הבעיטות החופשיות שלו היו מתחת לסטנדרט הגבוה והרגיל שלו.

סלאח היה פעיל, ניסה לבעוט שוב ושוב ללא הצלחה רבה, אבל לזכותו הוא לא מיצמץ בפנדל. כשפירמינו התעורר, כל המשחק ההתקפי השתפר והוא הגיע להרבה מצבים קרוב לשער. מאנה אולי עושה מעט, אבל כל נגיעה שלו בכדור בתוך הרחבה היא פוטנציאל לגול או פנדל, והפעם זה היה האחרון.

טוטנהאם עשתה בונקר שכמעט הצליח. לפי ההרכב שכלל ארבעה שחקנים מאוד התקפיים אני לא בטוח שזו היתה כוונתו המקורית של פוצ'טינו, אלא התפתחות כתוצאה מהיתרון המוקדם. אני מניח שאם היה רוצה בונקר, הוא היה מוותר על אחד מהארבעה. אין לי מושג מי השוער המחליף של לוריס, אבל הוא היה נפלא. היו לליברפול 13 בעיטות למסגרת והוא עצר כל מה שהיה יכול לעצור.

כותרות סיום:
הפעם העקשנות של קלופ הוכיחה את עצמה, יחד עם העבודה המטורפת של כל השחקנים.
ליברפול הוכיחה היום שנחישות וכח רצון יכולים לנצח משחקים קשים.

הפסימיסט יגיד: הקבוצות למדו איך להתגונן מולנו.
האופטימיסט יענה: ואנחנו למדנו איך לנצח אותן.
הפסימיסט יציין: שער ראשון להנדרסון באנפילד אחרי ארבע שנים.
האופטימיסט יאמר: ועוד איזה שער ראשון!!