הטור נכתב לפני, במהלך ותוך כדי המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור. מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

מסורת זו מסורת, וגם את המשחק השני בשמינית הגמר, בין ליברפול לבאיירן מינכן אני מסכם בפואמה

שריקת פתיחה ואני בעוד ישיבה מעט מיותרת שבד"כ נמרחת והיום הרבה יותר. הראש נמצא במקום אחר והמוח נע בין קללות על כל העולם ואישתו, לבין תחושת הקלאוסטרופוביה שעוטפת אותי כשאני מחזיק את עצמי לא להתעדכן בתוצאה, כי אני רוצה לראות את המשחק מוקלט.

תיקו שהוא כולו ניצחון לאברטון ורובו הפסד לליברפול. אחד המשחקים שהכי רצינו לנצח ונגמר עם הכי הרבה אכזבה, גם בגלל התוצאה וגם בגלל הצורה.

מהסילבסטר רק בשני משחקים כבשנו יותר משער אחד. ביי-פאר החודשיים הגרועים ביותר מתחילת העונה. האם נצליח לצאת מהדשדוש המתמשך והמתסכל הזה?

אתחיל בוידוי קצר - מעולם לא חשבתי שאפנה אליך ואבקש את עזרתך, ואני מניח שמאחר ואתה אדם אינטיליגנט אתה גם מבין למה.

למרות השעה המוקדמת אני מוזג לי מעט אלכוהול בתקווה שזה יעזור, אם לא לשחקנים אז לפחות לי. פוגבה נגח מנבדל ופתאום המשחק התעורר וגם הקהל

מסורת היא דבר חשוב. את שני המשחקים האחרונים של ליברפול בצ'מפיונס סיכמתי בחרוזים, ולכן גם את שמינית הגמר מול באיירן מינכן

יש איזה תחושה שונה באוויר בפתיחה ואני תוהה אם זה כי מזמן לא ראינו משחק בשמש.

במהלך המשחק חלפה בי המחשבה איך יכול להיות שהפועל ת"א כובשת שני שערים במחצית ואנחנו בקושי מגרדים שער מנבדל.