פעם קראו לזה כדורגל טקטי ואולי זה נכון, אבל היום אפשר להגיד שזה משעמם. שתי הקבוצות לחוצות ומפחדות פחד מוות אחת מהשנייה, ולא יוזמות, העיקר לא לספוג.

זידאן הוא בדיוק המאמן שמתאים ליונייטד הנוכחית. עד עכשיו הגיעו לקבוצה מנג'רים שרצו זמן לבנות פרויקט. אלו לא הציפיות. זידאן הראה שהוא לא זקוק לבצע שינויים דרסטיים כדי להשיג תוצאות.

יש עוד ליגיונרים, פחות מוכרים, שמנסים לפלס את דרכם אל הצלחה אירופית, בלי שאור הזרקורים מופנה אליהם. הליגיונרים האלו חשובים לא פחות מהליגיונרים המוכרים יותר, וחלקם הם העתיד של הכדורגל שלנו.

פרנק למפארד הוא אחד השחקנים היחידים שבאמת גרמו לי להתאהב במשחק. הוא עולה בקנה אחד עם אגדות כדורגל שהערצתי בימי פיפ"א 2006 העליזים, כמו דויד וייה, פיליפו אינזאגי ואבירם ברוכיאן.

למה הצ'יליאני לא פוגע? יותר מחצי שנה של כדורגל בלי שער זה יותר מדי עבור כל שחקן התקפה, גם כזה עם רקורד הרבה פחות מרשים משל סאנצ'ס. חוסר ביטחון? סיבות טקטיות?

במקום ירידת המתח הצפויה לאחר ההישג המרשים אשתקד, קלופ וקבוצתו החלו את העונה כאילו שנורו היישר מלוע של תותח במטרה אחת - לזכות בכל התארים.

אדן הזאר הוא שם מוכר מאד לכלל חובבי הכדורגל העולמי, אבל האמת היא שאפשר היה לנחש שאדן הזאר יגיע לגדולות עוד מהיום בו נולד.

זה כבר הפסד שלישי רצוף שטוטנהאם סופרת בכל המסגרות. התרנגולים, שפתחו את הליגה בהתלהבות עם שלושה נצחונות רצופים, כשהדובדבן היה ניצחון מוחץ באולד טראפורד, מראים סף שבירה נמוך כעת ואולי חטא היוהרה פגע בהם.

סגנון התנהגותו הצבעוני והלא צפוי של ז'וזה מוריניו, מובילה של מנצ'סטר יונייטד, יכול להיות מבדר ובו בזמן מזיק ומאוס. כעת ניתנת לו, אולי לראשונה בקריירה, ההזדמנות להפגין יציבות ואיזון בגישתו המעורערת.

הרעיון שליברפול תחזור בקביעות לטופ הפרמיירליג אינו רק רומנטי ותו לא, וכזה השם קץ ל-29 שנים של הפסדים ושל "כמעט", אלא אפשרי לחלוטין