פינת דירוג הפרשנים שלי יצאה לפגרה ארוכה לפני שנה וחצי. דווקא אחרי פרסום דירוג מחמיא לעומרי אפק,

את הטור הראשון נקדיש למדינה המבודדת בעולם, צפון קוריאה, שרק בחודש שעבר עלתה לכותרות, עת הסכימה לשלוח ספורטאים לאולימפיאדת החורף, שנערכה אצל שכנתה מדרום.

מה יש בו? מה יש בכדורגל שהופך את האוהדים לחסרי הבחנה בכל מה שקשור לקבוצתם האהודה?

היום אני אתמקד בשוק העברות של הכדורגל הישראלי בעשור האחרון, ואבדוק את הצלחתם של מאמני ליגת העל שהחתימו את השחקנים הכי יקרים בליגה.

הבעיה שלי היא אותה תפיסה ישנה על פיה רק מי שהיה מאמן בכיר בכדורגל הישראלי מקבל את הנבחרת.

הכדורגל של בית"ר לא מעניין ולא יפה לעין, אך יעיל. פאקו אייסטרן כשאימן את מכבי תל אביב ספג את אותן ביקורות ולקח טרבל. ואז הגיע יוסי בניון, הצרה הכי גדולה שבן זקן יכל לבקש.

כיום מושקע המון כסף בכדורגל ובכדורסל בגלל היותם ענפים פופולריים בארץ ובעולם, אבל האם לא הגיע הזמן להשקיע יותר כסף בענפים אחרים שמוכיחים את עצמם? ענפים שמביאים מדליות וזכיות באליפויות עולם ואירופה בכל שנה, ולא אחת לכמה שנים?

אני זוכר אימונים רבים בגשם. אני זוכר גם את הרגעים של לפני האימון. התחושה המיסתורית הזו אם האימון אכן יתרחש, או שלא. אחד הדברים המרגשים זה ביטול המשחק עקב הגשם. שנאמר: בוטלו משחקי הילדים והנוער עקב מזג האוויר הסוער.

לפעמים זה אופי הספורטאים, פעם זאת התקשורת ואפילו הגנטיקה היהודית הועלתה לדיון על המוקד. אני סבור אחרת, זה מתחיל בילדים וזה מתחיל בחינוך, שם מתחילה הבעיה.

הצעירים מעניקים רוח חיובית ואופטימית לקבוצה, משקיעים המון מעצמם באימונים ומדרבנים בכך גם את השחקנים השבעים, שכבר השיגו דבר מה בכדורגל