מה יש בו? מה יש בכדורגל שהופך את האוהדים לחסרי הבחנה בכל מה שקשור לקבוצתם האהודה? מה יש בו שגורם לאוהד לא לישון בלילה שאחרי הפסד, או לראות תקצירים בלופ אחרי ניצחונות גדולים?

אומרים שאהבה ראשונה לא שוכחים, גם בגיל 90, כנראה שבזה טמון הקסם. רוב אוהדי הכדורגל השרופים נחשפו לקסם, שהפך די מהר להתמכרות, כבר בגיל צעיר. כנראה באמת האהבה הראשונה. הריגוש, התפרצות שמחה או תוגה עמוקה הם מאפיינים שמשפיעים על אדם בכל גיל ובכל מצב. אם ננסה להסתכל כל אוהדי כדורגל בצורה אנתרופוסופית נגלה אולי קצת ממה שמושך אותם למגרש. כמו את פו הדוב לצנצנת הדבש, יש בכדורגל סממנים שמושכים אותנו האוהדים אליו בדיוק כמו… דת!

תחשבו על זה רגע: אוהד כדורגל הולך לאותו מגרש, ביום קבוע, יושב באותו מקום, בדר"כ ליד אותם אנשים, לובש בגדים עם סממן ארגוני, שר את אותם שירים יחד עם עוד אלפי אנשים, מקווה לטוב אך לא משפיע עליו, עוקב בקפדנות אחר ה"דת" שלו, עוסק באמונות טפלות כדרך קבע ומעל הכול לוקה באמונה עיוורת כלפי אהובתו, תוך פסילת קבוצה אחרת רק מעצם היותה אחרת, מזכיר משהו?

אוהדי כדורגל שונים מאוהדי ענפי ספורט אחרים: רק אוהדי כדורגל באמונתם העיוורת, מסוגלים למחול לשחקן שפשע רק מעצם שיוכו לקבוצתם האהודה, רק אוהדי כדורגל מסוגלים לפתח פוביה או סלידה מצבע מסוים רק מעצם שיוכו לקבוצה מתחרה. רק אוהדי כדורגל כקהל שבוי נוסעים מאות או אלפי קילומטרים במשך שעות רק כדי לראות משחק שאורך 90 דקות, רק אוהד כדורגל מסוגל בפרץ רגשות של ילד בן שש להתחיל לבכות אחרי גול. גם בגיל 50!

רבים מאוהדי הכדורגל השרופים ישתמשו במילה מחלה כשידברו על אהדתם, מחלה כזאת שתגרום להם להגיע למגרש בכל מצב ובכל מקום. כחולים, אין לנו שליטה על המחלה, המחלה שולטת בנו. אנו שבויים ואין לנו יכולת (כנראה רגשית) לטפל במחלה, סוג של התמכרות אם תרצו.

וכאן אולי תמצית העניין. אנחנו מכורים למשחק, אבל יותר מכך אנחנו מכורים ל"קבוצה שלנו" שאין לנו אף לא אחוז אחד של בעלות, אבל רואים אותה כשלנו. שחקנים באים והולכים, בעלים מתחלפים, מנהלים קמים ונופלים, ורק אנחנו האוהדים תמיד שם, כבולים לקבוצה, לא רוצים לטפל בהתמכרות הזאת, כי בסופו של דבר, מי לא רוצה לחוות את רכבת ההרים הרגשית שעובר אוהד שרוף?

יש אנשים שבשביל רגשות כאלה צורכים סמים, אנחנו אוהדי כדורגל…

*נכתב אחרי לילה ללא שינה בעקבות הפסד*