ברכבת לעכו חשבתי לעצמי איך קבוצה כמו הפועל חיפה יכולה להתאושש מהתרגיל הלא יפה של ממן/אלונה. תרגיל שבימים רגילים היה יכול לשבור קבוצה כזאת.

פגש ניר את סילבס וק'ש, אחזו הצפונים בצמד שערים, גלגלו ותפסו ופתאום - בום טראח, הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. אנא קלינגר אל תצטער, נביא לך בלון אחר.

פעם היה ניתן לקרוא למשחק הזה משחק מרכזי, אומנם לא מהסיבות הנכונות, אבל היה שם את כל הריגוש, המתח ובעיקר (לצערנו) בלגן מסביב. והיום? ההחלטה לא להביא את הקהל האורח הוציאה קצת את העוקץ מהמשחק הזה ומה שנותר זה קרב בין שתי קבוצות בליגה בעלות שאיפות שונות.

מה לא נאמר על ברק יצחקי? קראו לו שמן, קראו לו זקן, אמרו שהוא סיים את הקריירה, שהוא סתם לוקח את הכסף של גולדהאר ואין כמעט חלון העברות שהשם שלו לא מוזכר כמועמד לעזיבה של מכבי. אבל ברק יצחקי מוכיח שהמקום שלו בסגל מכבי הכרחי.

אז אחרי 20 שנה וקצת, נראה לי שהצלחתי לענות, לפחות לעצמי, על השאלה - למה אני מאוהב בכדורגל ישראלי.

מכבי ת"א מוליכה את מדד העוצמה בפעם השלישית ברציפות. החזרה של גולסה, יחד עם שיפור ביכולת של דור פרץ, פשוט שינתה את האופן שבו הקבוצה משחקת. השבוע, למרות שהיא חסרה את ייני ואלי "חבר של וידאר" דסה, היא הצליחה להראות דומיננטיות ועוצמה מול מכבי חיפה בסמי עופר.

היום זה שלי, היום הזה שלי, היום אני חוזר לבמה הראשית, אחרי היום אף אחד לא יזלזל

הפערים כ"כ גדולים שגם כאשר מכבי ת"א מרכיבה 4 שחקנים שחלשים בהרבה מחבריהם (שפונגין, דודזאדה, אליאל פרץ ובאבין) – היא עדיין חזקה בהרבה מהירוקים

בעקבות הזמן המועט שהשאיר לי מחזור אמצע השבוע, אנתח בטור זה רק את המחזור, ללא התעמקות באחת מהקבוצות

הנתון המעניין ביותר בעיני מטבלת מדד העוצמה נמצא בשורה ה – 14 שלו, שם, במקום הכי קר בטבלה, קופאת הפועל ק"ש. למרות ארבעת ההפסדים הרצופים שלה, לא חשבתי שק"ש משחקת כל כך לא טוב.