הקריירה של ז'וזה מוריניו היא רכבת הרים: פעם למעלה ופעם למטה. מאז האליפות בה זכה עם צ'לסי בעונת 2015 המנג'ר הפורטוגלי לא ממש מוצא את עצמו

חתימתו של רומלו לוקאקו באינטר לוותה בהאשטאג #NotForEveryone, לא בשביל כולם, כמובן שבבאינטר התכוונו לומר שלשחק באינטר זה אתגר שלא כולם יכולים לעמוד בו, אבל חצי שנה אחרי אפשר גם לקרוא את המשפט הזה הפוך: להחזיק ברומלו לוקאקו זה לא בשביל כולם.

בשבת האחרונה, ה-8 לפברואר, התחלתי לחשוב על השוואה מעניינת - יובנטוס וג'ון ג'ונס

למרות שהוא מזמן כבר לא מאמן שקובע טרנדים, מוריניו הוא עדיין must-see TV. אדם שקשה להוריד את העיניים ממנו במהלך משחק, שקשה לא להקשיב למה שהוא אומר לפני ואחרי, וזה למה נוצר סיכום העשור על מוריניו - פחות סקירה מקיפה על כל מעלליו, הישגיו, נצחונותיו והפסדיו; יותר התמקדות ברגעים הבלתי נשכחים שהוא סיפק למצלמות, והיו לא מעט כאלה.

דווקא בעשור שבו פולחן האישיות ליחידים הפך לעניין המרכזי בכדורגל, נראה שקצת שכחנו מהשלם, שאולי לא תמיד היה גדול מסך חלקיו, אבל בסופו של דבר הוא הפסיד וניצח, ולאו דווקא שחקנים יחידים. אז הנה לפניכם רשימת עשרת הקבוצות הטובות של העשור האחרון:

ז'וזה מוריניו נהנה לשבת ולהעביר ביקורת באולפן של סקיי. אבל מתישהו גם זה ימאס עליו, והוא יחזור לעוד סיבוב כמאמן קבוצת צמרת באירופה. איפה?

איך הפכתי לאוהד של אינטר מילאן? בשביל זה צריך לחזור במנהרת הזמן 55 שנה אחורה, לקיץ 1964. אני, בן עשרה צעיר בעיר הולדתי הקטנה, רדאוץ, אי שם בצפון רומניה

אני כבר המון שנים אוהד את אינטר. זה התחיל בעיקר בגלל שהאח הגדול שלי אוהד יובנטוס והייתי חייב למצוא קבוצה אחרת לאהוד, אחרת כמות הריבים בבית יורדת ואין על מה לדבר, לפחות בגילאים היותר צעירים.

הטור הבא מיועד לאותם שחקנים שלא היה קשורים ישירות למאבק האליפות, אבל השפיעו עליו והפכו לגיבורים בקבוצות שלא שלהם, או לחלופין לרשע שלקח את האליפות לקבוצה מסוימת

למרות פתיחת עונה לא חלקה, אינטר דוהרת בליגה ובדרך לשמינית הצ'מפיונס. בין כל הכוכבים של הקבוצה, יש שחקן אחד שנמצא שם תמיד בדקות הסיום ולא, זה לא מאורו איקארדי.