מנג'ר

את עונת 18/19, השלישית שלי בברייטון, פתחתי עם מטרה חדשה והיא לתקוע יתד בליגה הטובה בעולם. לשם כך היה צורך בשינוי עמוק בסגל והפיכתו ממקומי לבין-לאומי.

העונה הראשונה בברייטון הסתיימה במפח נפש, אך גם עם תחושה טובה לקראת העונה הבאה. בניתי בברייטון בסיס מעולה שיכול וצריך לזכות באליפות הצ'מפיונשיפ

לאחר מסע בן 15 עונות במסדרונות הנוסטלגיה של Championship Manager הגעתי להווה - עונת 2016/2017 עם הקבוצה שאתם בחרתם - ברייטון.

נכון שהתרגלתם ממני לטורים מותחים מלאי תהפוכות ודרמות, הפעם הסיפור היה שונה לחלוטין. כבר מהניצחון 4-0 על אספניול במחזור הפתיחה, התיישבנו על כס הברזל בבטחה.

העונה התחילה בניצחון כפול על ריאל מדריד בסופר-קאפ וזכייה בעוד תואר נוסף בספרד. גם את שלב הבתים הראשון בליגת האלופות עברנו בקלות. גם בליגה זה עבד חלק יחסית, עם ניצחונות על הרוב הגדול של הקבוצות הקטנות, נפילות מול ריאל וברצלונה ובעיקר מאבק בצמרת הגבוהה עם שתי הגדולות.

כבר בחודש דצמבר נותרנו רק עם מפעל אחד- במקום השמיני בטבלה. נראה שהקריירה שלי במסטאייה הגיעה לסיומה, ובראשי כבר כירסמו מחשבות על אימון נבחרת

בעונה שעברה הצלחתי ליצור סדק ראשונה בשליטה של שתי הגדולות עם זכייה בגביע המלך, התואר הראשון שלי כמאמן העטלפים.

האכזבה מהעונה השנייה שלי בולנסיה מורגשת. כך גם הלחץ מהאוהדים וההנהלה, שדאגו לציין בסיום העונה שהם לא מרוצים מתפקודי כמאמן העטלפים.

אני מאמין גדול בלפתח צעירים מוכשרים ולתת להם את הבמה, אבל אם יש דבר שמרגש אותי יותר מפיתוח צעירים, זה כבוד לסמלים ותיקים. לפעמים שתי הגישות מתנגשות אחת בשנייה וזה בדיוק מה שקרה לי במסטאייה.

לאחר מסע בן שמונה עונות עם ווסטהאם שהסתיים עם טרבל מתוק, החלטתי להמשיך מאותו המקום בדיוק, קיץ 2009, עם קבוצה חדשה שאתם בחרתם - ולנסיה. האתגר- לשבור את ההגמוניה של ריאל מדריד וברצלונה בליגה הספרדית.