העונה הראשונה שלי בולנסיה הייתה אחת הגרועות שלי בעשרים שנות מנג'ר עשירות ועמוסות. נכון, סיימנו במקום הרביעי והכרטיס לליגת האלופות, המטרה המרכזית שלי, הושג, אך הדרך, אוי הדרך. עונה שמסתיימת עם 13 הפסדי ליגה והדחות בסיבובים הראשונים בגביע המלך וגביע אופ"א, היא כישלון מהדהד וצורם, בטח כשמסתכלים על הסגל האדיר שנבנה במסטאייה. המסקנה המהירה והברורה היא שצריך שינוי. בשחקנים, בשיטה ובדרך.
מצטערים, מצעירים
כמו שכבר הבנתם במהלך המסע שלי עם ווסטהאם, אני מאמין גדול בלפתח צעירים מוכשרים ולתת להם את הבמה, אבל אם יש דבר שמרגש אותי יותר מפיתוח צעירים, זה כבוד לסמלים ותיקים. לפעמים שתי הגישות מתנגשות אחת בשנייה וזה בדיוק מה שקרה לי במסטאייה. בהחלטה קשה אך חיונית למועדון, החלטתי ללכת על מדיניות הצערת הסגל ולהיפרד מאגדות כמו רובן בראחה, דויד אלבלדה, איבן הלגרה, סזאר סאנצ'ז, מיגל ודויד נבארו. אולי ההתלהבות שחסרה לי בעונה הקודמת תגיע דרך רכש צעיר ורענן.
מה שאני הכי אוהב בלאמן קבוצה בספרד הוא קבוצת מילואים שבאמת משחקת בליגה תחרותית ויכולה להתפתח ולהגיע עד לליגה השנייה. בילדותי כמאמן ריאל מדריד הייתי משקיע לא פחות בסגל השחקנים של הקסטיליה במטרה לזכות באליפות הליגה השנייה, ובנוסף זה נותן סיבה מעולה לבנות סגל רחב מאוד, עמוס בשחקנים צעירים שצריכים דקות משחק כדי להתפתח. ולנסיה ב' איפשרה לי 'להתפרע' בינואר ולהחתים שחקני בוסמן צעירים כמו איקר מוניאין, אנדרה שורלה, פדרו מוסקרה, דייגו אלבס (השוער הנוכחי של ולנסיה) והיהלום הישראלי, גיא אסולין. הותיקים שנמכרו הוחלפו בצעירים נוצצים ומוכחים כמו חאבי מרטינז מבילבאו, אדינסון קבאני מפאלרמו, דויד לואיז מבנפיקה וסזאר אצפיליקווטה מאוסאסונה. שחקן הבית ראול אלביול, שלא מצא את מקומו בריאל מדריד, חזר למסטאייה וממש ביום האחרון של מועד ההעברות, בעקבות ריבוי השחקנים בקישור, הסכמתי להצעה נמוכה יחסית של לאציו על ארתורו וידאל המאכזב, בתנאי שיצרפו לעסקה את סטפן ליכשטיינר השוויצרי.
היהלום של ארסנל מגיע לולנסיה
לאחר שלא מצאתי מערך מתאים במהלך כל העונה הקודמת, החלטתי לנסות את המערך הנודע 4-4-2 יהלום רחב, בדיוק כמו שארסנל הגדולה של ארסן ונגר שיחקה בתחילת שנות ה-2000 (כן, עם פירס וליונברג באגפים). הסגל שבניתי התאים למערך כמו כפפה ליד: שני מגינים תוקפים (ליכשטיינר ואלבה), קשר אחורי גרזן (מרטינז) שני שחקני קו טכניים (מאטה וסאנצ'ז) פליימייקר יצירתי (סילבה) וצמד חלוצים קטלני (וייה וקבאני).
במשחקי ההכנה בברזיל זה לא נראה טוב עם שלושה הפסדים, וגם במשחק הראשון במוקדמות ליגת האלופות, נגד קופנהאגן בבית, נראה שהקבוצה לא התחברה ותיקו מאופס איים על ההעפלה לליגה היוקרתית ביבשת. בגומלין זה כבר התחבר כמו שצריך והתפוצצנו עם 5:0 מטורף וכרטיס לשלב הבתים, שם חיכו לי אינטר, דורטמונד וספרטק מוסקבה. חמישה ניצחונות ליגה רצופים ללא ספיגת שער נעצרו ב-1:1 מול אספניול בחוץ, אבל המומנטום חזר בענק עם 3:0 בלתי נשכח על ריאל מדריד בברנבאו. את שנת 2010 סיימנו ללא הפסד בגזרה המקומית ובליגת האלופות, בה עלינו לשלב הבא מהמקום הראשון. אם לשפוט את חצי העונה הראשונה, היהלום של ונגר עובד בצורה מצוינת. המקום הראשון בליגה לא נמצא בסכנה, האליפות בהישג יד.
הנאחס של ארסנל מגיע לולנסיה
"סינדרום ארסנל". אם תקלידו את המושג הזה בגוגל (באנגלית כמובן) תיחשפו לסדרת כתבות על תסמונת ארסנל הידועה לשמצה, שעיקרה די ברור: בפתיחת העונה אנחנו הקבוצה המלהיבה ביותר באירופה, דורסים את כל הליגה ודוהרים לזכייה בכל התארים. ואז מגיע חודש ינואר עם הפציעות, האכזבות, אבדן הנקודות וההדחות. הפסד הליגה הראשון הגיע ב-1/1 בקאמפ נואו מ-0:1 קטן של קייריסון הברזילאי (מישהו זוכר אותו? היורש של רונאלדו הברזילאי בזמנו). מיד לאחר מכן המסע בגביע המלך הסתיים כבר ברבע הגמר לאחר הפסד 2:3 לנומנסיה. מאז צברתי בליגה כמות איקסים שלא מבזה צלפי מארינס. כמעט כל משחק שני הסתיים בתיקו. ריאל ובארסה התקרבו מדי שבוע עד שהצליחו לעקוף אותי. גם הבית הקל באלופות, שכלל את ליברפול, בנפיקה ואולימפיאקוס, התברר כמשוכה בלתי עבירה עבור קבוצה במשבר, שהשיא היה בהפסד 0:4 ליוונים בחוץ. שתי נקודות, אפס נצחונות ומקום אחרון בבית הותירו אותי מחוץ לליגת האלופות ובמאבק צמוד על מקומות 3-4 בלה ליגה, יחד עם דפורטיבו, בטיס וסביליה.
שלושה מחזורים לסיום, כל ארבע הקבוצות היו עם אותו מספר נקודות. המשחקים שנותרו לנו בדרך: ברצלונה בית, סביליה חוץ, אתלטיקו מדריד בית. המשחק הראשון בסדרה התחיל רע עם שני שערים מהירים של בארסה במסטאייה, אבל קבאני (75) ואבר באנגה (80) השוו, ודויד ווייה החמיץ פנדל שיכל לתת לנו יתרון במירוץ. המשחק הבא היה משחק על כל הקופה מול סביליה בחוץ. שער של וייה לא הספיק מול שלושה של האנדלוסים, ומחזור אחד לסיום אנחנו במקום השישי, עם 67 נקודות, נקודה מתחת לסביליה, וגם מתחת לדפורטיבו ובטיס שנכשלו גם הן לפתוח פער לקראת הסוף. את המשחק האחרון בעונה העברתי בעיקר בצפייה על תוצאות המשחקים האחרים. ויאדוליד הובילה כבר בדקה השנייה מול סביליה וחאריס מדוניאנין סגר סיפור כבר במחצית, בדיוק בזמן שסאנצ'ז, באנגה, מאטה וסילבה התפוצצו על אתלטיקו וירדו למחצית במקום השלישי עם ניצחון בכיס. בטיס הצליחה לכבוש שער ניצחון בדקה ה-82 ולהוריד אותי למקום הרביעי, שגם הוא מספיק לליגת האלופות. הדקה ה-90 הגיעה ואיתה האיתות מהקולוסיאום אלפונסו פרז של חטאפה- שער ניצחון של דפורטיבו בתוספת הזמן. העונה שהתחילה בצורה מושלמת עם כוונות אליפות, הסתיימה בדרך הכואבת ביותר עם איבוד הכרטיס לליגת האלופות בשנייה האחרונה של העונה.
