המשימה הראשונה והחשובה ביותר במסע הושלמה- ברייטון בפרמיירליג!
את עונת 18/19, השלישית שלי בברייטון, פתחתי עם מטרה חדשה והיא לתקוע יתד בליגה הטובה בעולם. לשם כך היה צורך בשינוי עמוק בסגל והפיכתו ממקומי לבין-לאומי. את הכסף הגדול שהרווחתי מעליית הליגה הוצאתי על שחקנים בינלאומיים טובים שאמורים לעזור לי לעמוד במשימה הקשה של הישארות בליגה, ואולי אף להפתיע ולפזול לעבר החלק העליון של הטבלה ואפילו ללכת על זכייה בגביע או גביע הליגה.

עשרה שחקנים חדשים הגיעו לקבוצה, ובראשם שוער נבחרת אנגליה, ג'ו הארט, שגם הפך לקפטן. ההגנה התחזקה בצעירים מוכשרים כמו ארתור מסואקו וריס אוקספורד מווסטהאם, ומאלאנג סאר מניס. בקישור: מרוואן פלאיני הבלגי הגיע מרדינג ויחד איתו שלושה שחקני בונדסליגה מצטיינים- אלן חלילוביץ' מהמבורג, אוליבר ברק ונאבי קייטה מרד בול לייפציג. מריאנו דיאז מריאל מדריד הגיע במטרה להיות המוציא לפועל העיקרי של הקבוצה, ויחד איתו גם ילד הפלא השוודי, אלכסנדר איסק. עם לא פחות מ-14 שחקנים בינלאומיים בסגל, צעירים עם פוטנציאל להפוך לכוכבים וותיקים שיעזרו לכוון אותם, בניתי סגל מאוזן שאמור, על הנייר, במקרה הגרוע להישאר בליגה ובמקרה הטוב- להפוך לכוח משמעותי בכדורגל האנגלי.

ברייטון סרט מלחמה

מהר מאוד הבנו שעם כל הכבוד לאליפות הצ'מפיונשיפ, הגענו לליגה של הגדולים. ארבעה הפסדים רצופים בארבעת המשחקים הראשונים לא בישרו טובות לקראת המשך העונה. הניצחון הראשון הגיע במחזור החמישי עם 4-3 בסטוק, בזכות שער ניצחון דרמטי בדקה ה-89 של מריאנו. שבוע לאחר מכן התפוצצנו עם 4-0 ענק על ניוקאסל (גריג, קייטה, מריאנו, נוקארט), וזאת הייתה הפעם האחרונה בשנת 2018 שזכינו לראות שני ניצחונות רצופים. גם ניצחון היה דבר נדיר, כשעד ינואר הצלחנו לנצח עוד שלוש פעמים בלבד, כולן בבית, את קריסטל פאלאס, ווטפורד ופולהאם, כל הקבוצות שמתחת לקו האדום. בחודש ינואר היינו במקום ה-17, נקודה בלבד מהמקום שמוליך חזרה לליגה השנייה. הדרך חזרה לצ'מפיונשיפ נראית מאיימת וממשית, וגם בגביע הליגה הודחנו כבר בסיבוב הראשון על ידי בריסטול מליגת המשנה. היה צורך קריטי בחיזוק שישנה את פני הקבוצה.

הכוח השוויצרי

הישועה הגיעה מכיוון גרמניה, או יותר נכון משוויץ. שני כוכבי נבחרת שוויץ המשחקים בבונדסליגה, הבלם פביאן שאר והמגן ריקרדו רודריגז (המגן השמאלי הטוב באירופה לטעמי), עמדו לסיים חוזה בקיץ וקבוצותיהן הסכימו למכור אותם בזול. שאר הסכים מיד, לרודריגז נאלצתי (בשמחה) לשלם את החוזה הגבוה ביותר בקבוצה, ובינואר השניים כבר היו חלק מההרכב הפותח של ברייטון. התוצאה? שלושה ניצחונות רצופים ללא ספיגה, כולל 3-0 ענק על אברטון משלושה בישולים של רודריגז. המומנטום נמשך גם לגביע עם 4-0 על ווסט ברומיץ' וניצחון חוץ ענק על מנצ'סטר יונייטד 2-0 (חלילוביץ ומריאנו) בדרך לחצי הגמר מול ליברפול. אותה ליברפול שהדיחה אותנו אשתקד בחצי גמר גביע הליגה. האדומים הובילו במחצית משער של קגאווה, טום אינס השווה במחצית השנייה וכבש את שער הניצחון בהארכה, שער שהעלה אותנו לגמר מול מנצ'סטר סיטי, וגם הבטיח את הכרטיס לגביע אופ"א בעונה הבאה (סיטי היו אז במקום השני והבטיחו כרטיס לליגת האלופות).

תואר ראשון באנגליה?

11 ניצחונות בסיבוב השני הובילו את ברייטון לא רק לחוף מבטחים, אלא גם לאיים על החלק העליון בטבלה ואפילו להתקרב לצמרת, אך משחקי הגביע גרמו לי להוריד הילוך ולסיים בסיום העונה במקום ה-11 והמכובד. שני נתונים שאני יכול להתעודד מהם: 1. אם העונה הייתה מתחילה ב-2019, הייתי מסיים במקום הרביעי. 2. סיימנו במקום השלישי בכמות שערי הזכות, הרבה בזכות 21 שערים של מריאנו ובעיקר 12 בישולים בחצי עונה של רודריגז. יש בסיס להישען עליו לקראת העונה הבאה, אך האם יש גם תואר?

אצטדיון וומבלי, 90,000 צופים, משחק איכותי ומלא במצבים ושני שוערים במשחק ענק- קלאודיו בראבו ודיוויד סטוקדייל, שהחליף את הארט הפצוע (ומנע ממנו נקמה מושלמת באקסית). ההגנות היו בשיאן והתוצאה נשמרה עד הדקה ה-71, כשראחים סטרלינג נעץ את הכדור ברשת והסכין בלב. גם מערך של ארבעה חלוצים ברבע השעה האחרונה לא עזר, והתכולים חגגו זכייה בגביע. נו טוב, לפחות אירופה מחכה לברייטון בעונה הבאה!