זאת הייתה עונה מאתגרת, ארוכה ולא קלה בכלל. שעות הצפייה הרבות בכדורגל ישראלי יכולות לגרום לאדם לאבד את שפיותו. למזלי אם הייתי שפוי, לא הייתי רואה כדורגל ישראלי כבר 30 שנים

קבוצה שרוכשת שחקנים ומשלמת שכר בכסף שכלל לא קיים היו צריכים להוריד את כל הנקודות בהן זכו עם אותם שחקנים. כסף מדומיין שווה שייתן נקודות מדומיינות.

מעל כולם עומד מיגל ויטור, שהראה השנה יכולת של שחקן כדורגל מהליגות הטובות ביותר. הרבה שנים לא מצאתי את עצמי מתלהב ונפעם מיכולת וקריאת משחק של בלם. מיגל ויטור גרם לי להתפעל מחזור אחר מחזור

זכינו לראות איך מצליחים לקיים שישה משחקים ביום שבת אחד. הייתם מאמינים? כמעט פתחתי רדיו כדי לשמוע את השידור של שירים ושערים מ – 1996

בין המצה-פיצה לפיתה-פיצה קיבלנו מחזור של פלייאוף עליון בלבד שבסיומו המירוץ לאליפות התקדם בעוד צעד לכיוון בירת הדרום

אנחנו לא כאן רק בשביל השערים. היריבויות, הסיפורים הקטנים מאחורי המשחקים, תחושת המשפחתיות ושותפות הגורל והתקווה שיום אחד יהיה פה גם כדורגל ברמה גבוהה יותר עם ממוצע שערים גבוה יותר.

למה כל מי שהייתה צריכה לנצח, אכן ניצחה? סדר המשחקים כבר מכוון לכך שמי שצריכה את הנקודות יותר, מתמודדת מול אחת אחרת שאיננה זקוקה לנקודות.

עכשיו, אחרי שהסתיימו להם שני הסיבובים הראשונים בליגת העל ורגע לפני תחילת מאבקי הפלייאוף, מי לאליפות ומי לירידה, הגיעה העת לסכם את העונה הסדירה.

נדמה לי שכתבתי עד כה על הפרשנים הרבה יותר מאשר על כל קבוצה אחרת. לצערי, לרוב אלו היו דברי ביקורת על רמת הפרשנות שלהם. אני חוזר על זה שוב כי בשבת האחרונה נשבר השיא מבחינתי.

הגבות שהורמו כאשר אלי טביב מינה את שרון מימר, שלא ממש הצליח בכפ"ס, ירדו אט אט ואפילו אוהדי בית"ר שהבטיחו דם, אש ותמרות עשן אם מימר ימונה, מסתובבים כבר יותר מחודש עם חיוך ענקי על הפרצוף שלהם